התחלנו מלחמה.
אתה תקפת ראשון,
יריה ראשונה, כדור אש.
יצרת בתוכי בור, בור כל כך עמוק, ששום אדם, שאף מילה, או ליטוף
לא יוכלו למלא.
התגוננתי,
הקמתי מסביבי חומה, שאף אחד לא יכול לחדור דרכה, חומה של
אדישות.
הגנתי על עצמי, ועל הבור שלי.
התחלתי ללמוד אותך, את האויב, לנסות למצוא נקודות תורפה,
להתנקם, להכאיב לך בחזרה.
המשכתי לדבר איתך, כל יום, סיפרת לך על אחרים,
שלחתי בך חיצים קטנים, טבולים ברעל, של אמת.
חלקם שרטו את עורך, חלקם חזרו אלי בבושת פנים.
אתה כולך שריון קשקשים. מפלדה וזהב לבן.
אתה זורק מחמאות, ואימרות של געגועים למגע ובקרבה,
מצליף בי , מרסק את עצמותי, ממיס את עורי.
רק אתה מצליח, להוציא מהחומה שלי לבנה לבנה,
נואשת,
חיפשתי אסטרטגיות כדי למנוע את ההתקדמות שלך, לבלום את החלל
שהלך וגדל בתוכי.
והדבר היחיד שמצאתי,
היה,
לעשות לך אותו דבר.
לשלוח אותך לבד, בחזרה. כמו סחורה פגומה.
וככה נגמר. החלל עוד שם, כבר לא גדל, לא משתנה, אבל עוד שם.
ואני מנסה לנסח איזו אמנת שלום, שתמיד מסתיימת,
בסליחה, אם נפגעת. ילדון.
לערן |