ביקשו ממני פעם לצייר אין-סוף. כמה שהפכתי בזה, חשבתי, ניסיתי
- זה לא הלך. גם הדבר הכי לא סופי בסוף נגמר.

שלוש שעות הקציבו לנו. הבחינה המעשית. כמה פחדתי מזה. ידעתי
שיתנו לנו לצייר איזה דבר מופשט, מושג שכל עומק משמעותו יתפוגג
ברגע שינסו להעלותו על הנייר. כל הדרך באוטובוס הרצתי בראש
אין-ספור אפשרויות: איפוק, התפרצות. זעם, הצלחה, שנאה, אהבה.
קינאה. ריקנות. אבל לזה לא הייתי מוכנה.
ישבתי שם בחדר, מוקפת באמנים צעירים, כל אחד מהם שקוע במרחב
האינסופי של דף הציור החלק המונח מולו, מקווה שבאמצעות המרחב
הזה, שהולך ומצטמצם  עם כל נגיעת מכחול, הוא יוכל להבטיח את
מקומו במוסד הנחשב הזה.
ואני - הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו הוא שהתרגיל הטיפשי הזה
הוא מה שייקבע אם אני מספיק מוכשרת בשבילם. זה מה שיעניק לי או
ישלול ממני את האישור לכך שאני שווה משהו. התקבלת. לא התקבלת.

חמש דקות לפני תום הזמן המוקצב קמתי ללכת. מיואשת מהניסיון
הכושל לשפוך את כל עולמי לתוך הגדרה, קימטתי את הדף הריק,
משליכה אותו לתוך התיק.

הלכתי לים. נשכבתי על החול החמים, בוהה לסירוגין בשמים ובמים
בחוסר עניין. הטבעתי את ידי בחול והרמתי אותה, מסננת את
הגרגרים הקלילים בין אצבעותיי. פעם, ועוד פעם - כמה גרגרים יש
לי ביד? מאה? אלף? מליון? וכמה יש בכל החוף הזה? ובכל החופים
בארץ? ובעולם? מן הסתם אין-סוף. ורחש הגלים, שחדר פתאום מבעד
לרחמים העצמיים שלי, מבעד למעטה הייאוש- אדישות הסמיך שהקיף
אותי, עד מתי הוא ימשיך? כמה גלים עוד יתנפצו על החוף?

ופתאום נשארתי מהופנטת אל הקו הדקיק הזה, הארוך והמתמשך, השקוף
כמעט, שבין השמים לים. נרגשת מהברור מאליו, שלפתי מהתיק את הדף
המקומט ויישרתי אותו בעדינות. הספגתי את הדף בשמן שיזוף שמצאתי
זרוק בחול, מחכה שם במיוחד בשבילי. תוך כמה דקות השמש ייבשה את
הדף. לקחתי חתיכת פחם מהחול (תמיד תהיתי למה תמיד יש חתיכות של
פחם פה...) והרמתי את הדף השקוף לגובה העיניים. וככה, כשהשקף
המאולתר מונח באוויר, שרטטתי קו פחם דק מעל קו האופק שנפרס
מולי והתחלתי לצחוק.
מצאתי לי את האינסוף המושלם והרגשתי שאני יכולה להישאר מולו
ככה לתמיד...

ישבתי שם מאושרת, עוקבת אחרי הכדור הכתום שטובע לאיטו בתוך
הים עד שנעלם. ואז קלטתי פתאום שגם האופק שלי נעלם... התמוסס
לו לתוך החשכה...  

מסתבר שגם לדבר הכי אינסופי יש מתישהו סוף, או לפחות הפסקה,
אבל את החיוך הזה לא יצליחו למחוק מהפנים שלי לעוד הרבה, הרבה
זמן...