אתם מכירים את הסטיגמה הזו, של בנות שכל גיל ההתבגרות לא
יכולות להביא בנים הביתה בגלל אבא?
טוב, אז זהו..
שלי יש סיפור טיפה אחר..
טוב, אז החלק העיקרי בסיפור מתחיל מהרגע שאמא שלי אמרה לי שהיא
נוסעת לכמה ימים.
הייתי כל כך מאושרת, שזה היה פשוט לא יאומן!!
תראו, אני גרה עם אמא שלי כבר חמש שנים, מאז שההורים שלי
התגרשו. והבעיה היא..
שבניגוד לכל הבנות שלא יכולות להביא בחור הביתה בגלל שאבא
יתחקר אותו, אצלי הייתה אמא שלי..

אמא שלי שנאה גברים, מכל הסוגים הזנים והגילאים.
הייתי בת חמש עשרה ביום המבורך שהיא סוף-סוף החליטה ליסוע
ואולי פעם אחת אני אביא בחור הביתה ואמא שלי לא תוכל להעביר לי
הרצאה של "הם ינצלו אותך! זה כל מה שהם רוצים, את יודעת!!".
החלטתי שאם יום אחד יהיה לי בחור,
אני פשוט אשב איתו בבית של מישהו אחר.
אז זהו, שבדיוק שבועיים לפני אותו יום מדובר שאמא שלי הייתה
אמורה לסוע בו, התחלתי בדיוק להיות במצב קצת יותר מחומם עם
מישהו.
בקיצור, הייתי מאושרת עד השמיים.

"מה שאת לא עושה, אל תביאי לפה בחור. את יודעת איך הם.."
התחילה אמי, מחזיקה במזוודותיה.
"כל מה שהם רוצים זה לנצל אותך, אני יודעת אמא.. אל תדאגי. את
יכולה לשכב לך ארבעה ימים שלמים ולהירגע.. אני כבר אסתדר."
דחפתי אותה אל מחוץ לדלת.
סוף סוף, ארבעה ימים שלמים לעצמי!
מיד הרמתי את הטלפון.
"הלו, אור? כן.. היא הלכה. אה-הא, עוד שעה. ביי."
ככה הוא בא אליי. היה יום רביעי.
צפינו בסרט, אבל הוא היה חייב לזוז. אמא שלו הייתה צריכה אותו
בבית לשטוף כלים או משהו. חצי שעה הייתי איתו בסה"כ, מה כבר
הספקנו לעשות?? אוף..

למחרת הוא שוב בא אליי. בהתחלה ישבנו וצפינו בהמשך הסרט,
מחובקים וחמודים עד כדי בחילה. באיזשהו שלב לא יכולתי לשלוט
בעצמי והייתי חייבת לדגדג אותו. אור היה ממש רגיש לדיגדוגים..
הוא התפקע מצחוק והתחלנו מלחמת דיגדוגים, העפנו כריות,
נפלנו על הריצפה וצרחנו מרוב צחוק ודיגדוגים.
לפתע, הדלת נפתחה.
מול הסצינה המוזרה והתמימה לכאורה שלי ושל אור על הריצפה
ומסביבנו נוצות מתעופפות וכריות מפוזרות, אמי נבהלה.
"ענת!!! מה את חושבת שאת עושה??"
"אמא, זה מה-זה לא מה שאת חושבת!!" מיהרתי לקום.
היה מאוחר מדי.
אמא כבר הוציאה את הקלצ'ניקוב.

אור קם מפוחד לחלוטין, בורח מאמא שלי ברחבי הבית ולבסוף קפץ
מהחלון (הסגור) ולמזלו היינו בקומת הקרקע של הבית.
הוא ברח כל עוד נפשו-בו, משאיר מאוחריו חלון שבור וקצת דם
וצרחותיו הידהדו מספר שניות ברחבי הרחוב.
אמא שלי הביטה בי במבט רצחני. היא טענה את הקלצ'ניקוב בשנית.
מיד לקחתי רגליי ועפתי תוך ביצוע סלטה והיפוך כפול דרך החלון
השבור שהותיר אור.
"אור!!!" צרחתי "אל תשאיר אותי פה, בבקשה!!!!!!!!!"
רצתי עד כי הגעתי אליו בפינת הרחוב, מתנשף וממלמל מילים
משונות.
הבנתי רק את המילים "פסיכית" "קלצ'ניקוב" ומשהו כמו "כפית".
(??)
ישבנו שם ולבסוף ברחנו לכיוון הבית שלו, שהיה אמור להיות ריק
גם-כן.
נכנסנו לבית שלו, מפוחדים ומדממים, מתיישבים על הספה, מתחבקים
ומודים לאל שאמא שלי לא רצה מהר על עקבים.
לפתע, הדלת נפתחה.

זו הייתה אמא שלו.
היא החזיקה תת-מקלע.






מוקדש לכל הבנות שאבא שלהן שונא את בחורים