הוא ישב על הספה בשילוב רגליים והדליק סיגריה. הוא היה כל כך
סקסי כשעישן שלפעמים זה גרם לי לאבד את עצמי בענני העשן
המסתלסלים. זו הייתה הסיגריה האחרונה בחפיסה, את מס' 19 נתן
לאיזה קבצן עלוב שעד לפני כמה שעות נהנתי מהיכולת לזלזל בו
ועכשיו הרגשתי עלובה כמוהו.
ידעתי שכשיסיים את הסיגריה , ילך. נשארו לי עוד 7 דקות, 7 דקות
עלובות. רציתי לצרוח עליו, להגיד לו שלא עוזבים ככה, לדרוש צ'ק
פתוח על הטיפול שאצטרך לעבור , לסרס אותו, לבעוט בו , לירוק
עליו, להביך אותו, לערער לו את הביטחון, לחייך חיוך מאושר
שיגדיר מחדש את המושג " לא צפוי", לעזאזל על מי אני עובדת?!
רציתי לנשק אותו.
הוא רכן לעבר השולחן ואיפר, עכשיו נשארו לי כבר 6 דקות ו- 0
תוכניות פעולה. מקגיוור היה מסוגל לבנות חללית ב- 2 דקות, אז
מה זה כבר לגרום למישהו לאהוב אותך?!. הוא עישן כאילו אין מחר:
5, 4, 3, שלוש דקות נשארו, שלוש פאקינג דקות. הוא המשיך לעשן
כמנסה לרמוז שסרטן ריאות נראה לו הרבה יותר מפתה באותו רגע
מאשר מילה נוספת. השתיקה בחדר הזכירה לי את הרגעים האלה, בכתה,
כשידעתי תשובה לשאלה מסובכת אבל לא הצבעתי ובסוף איזה אפס
חכמולוג קיבל את הקרדיט. אם רק הייתי יודעת את התשובה הפעם. אם
רק הוא לא היה הקרדיט. מבעד לשתיקה יכולתי לשמוע את נשימותיה
האחרונות של מערכת היחסים הזאת.
הפעם האפר נפל לו מבלי שהרגיש, מלכלך את השטיח בחלקיקים
אפורים. הזמן אוזל, עוד פחות מ- 2 דקות. התחלתי להיפרד ממנו:
מהעיניים, מהמבט המשתהה שפעם הופנה רק אליי ועתה התרכז דווקא
בחלל המשעמם, אך גואל, מהצורה שעישן, מהגמגום הקל שניסה בכל
מאודו להסתיר, מאיך שאהבתי אותו.
כשפנה לכיוון הדלת מחץ את הסיגריה מתחת לסוליית נעליו, הרגשתי
צריבה בעיניי שהזכירה לי את קיומה של סיגריה נוספת בין אצבעות
ידיי. " אם תהיי באזור, תקפצי , נשב על סיגריה כמו פעם", סינן
לעברי וטרק את הדלת, משאיר אותי בעברה השני, מחוצה כמו הסיגריה
הזאת. חשבתי לעצמי שגם אם אי פעם אקפוץ , לעולם לא ארצה
להיזכר, איך ישבנו על סיגריה, " כמו פעם".