הלכתי ברחוב ובהיתי. בעצם כל יום אני הולכת ובוהה, בדרך כלל
בשמיים מחפשת איזה ענן שדומה לארנב או צב, איכשהו תמיד בסוף
רואים ענן כזה ואז אתה מרגיש כאילו כל כוחות השליטה על העננים
נמצאים בידיים שלך.
הפעם בהיתי וחיפשתי משהו אחר, אני לא יודעת מה, פשוט אחר, אבל
דווקא אז הגיע הקיץ והעננים די נעלמו הכל נהיה חלק. חיפשתי
ארנב או צב אבל הבנתי שזה לא הולך לקרות, אז חיכיתי ללילה
כוכבים יש תמיד ואז אפשר לראות דובה גדולה או סתם כוכב נופל.
אני לא מאמינה שמישהו מת כשנופל כוכב וזה נראה לי דיי חולני
לבקש טובה מכוכב של מישהו מת, אבל סתם נחמד לקוות שאני אתקל
בכוכב כזה.

למרות שהלילה הגיע עדיין הרגשתי ריקנות מסוימת, כי הדובה
הגדולה הלכה כנראה לישון, בטח נמאס לה לחכות כל לילה שמישהו
ישים לב שהיא שם.
אחרי ציפיה ממושכת הבוקר הגיע ונדמה היה לי שגיליתי מה חיפשתי.
רציתי להיות הדובה הגדולה או סתם ענן שם בשמיים, איפה שאני אף
פעם לא אצטרך לחפש עננים או לבהות ולקוות שמישהו יבין. זה
דווקא נשמע לי לנחמד להיות אחת מהם, ואולי איזה ילד קטן יביט
על הענן ואני בכוונה אסדר אותו בצורת ארנב רק כדי לראות אותו
מחייך.

ראיתי כוכב נופל ולמרות שאני לא מאמינה ביקשתי משאלה,
והנה עוד כוכב נפל.
אולי כדאי שאני אתחיל להאמין בכוכבים...