מה אבקש ממך אלוהים?
הורים אחרים?! לא, אני אוהבת את ההורים שלי.
מקום אחר?! לא, ככה זה בכל מקום.
אז מה אבקש???

היום היה פיגוע. ילדה בת 16, ילדה בת 16 עשתה זאת! איך אלך מחר
לבית הספר? אני זוכרת את הפעם הראשונה שהלכתי לבית הספר. כולם
הסתכלו עלי, אמרו "איזו ילדה יפה, בלונדינית, עיניים
כחולות..", כל כך הרבה תשומת לב! אז, נכנסה המורה: "תכירו, זאת
הילדה החדשה, סורין...."
אני בחיים, אבל בחיים לא אשכח איך הילדים הסתכלו אחד על השני,
ואז לפתע הביטו בי במבט חדש. אחרי זה הם שאלו רק שאלה אחת: את
ערבייה?! ואני, אני אמרתי את האמת - אמא שלי יהודייה, ואבא
שלי... אה... מוסלמי. יותר, הם לא שאלו שאלות, יותר הם לא
דיברו אלי בכלל.

אבל היום היה פיגוע, מחר איך הם יכולים להתעלם ממני. מחר הם
יביטו בי במבטים הדוקרים, המאשימים, המעליבים שלהם. יתלחשו
יצביעו. ואני, אני אשב ואחכה לצלצול. אך כשתבוא המורה, הילדה
שיושבת לידי תרצה פתאום לעבור מקום, פיתאום היא לא
רואה....כמובן שכולם ידעו שזה בגלל שהיא לא רוצה לשבת לידי,
אפילו המורה תדע את זה. המורה תסתכל עלי באותו המבט שכולם
מביטים בי ותעביר אותה מקום.
ובהפסקה? בהפסקה כולם יצעקו: מחבלת! רוצחת! ערבייה!!! לעומת
זאת כשאני אחזור לכפר זה יהיה מחבלת, רוצחת, יהודייה. אז מה
אני? יהודייה? ערבייה? מה?
מה זה משנה! אני בן אדם, בן אדם כמו כולם! לי יש אותם רצונות,
אותן שאיפות. אני גם לפעמים יושבת וחושבת מה אהיה כשאגדל.
מהנדסת? טייסת? עורכת דין? וגם אני רוצה חברה לדבר איתה ולספר
לה סודות. וגם לי יש ילד אחד, שאני אוהבת אותו, אבל אף אחד לא
יודע. ואם אני אהיה בפיגוע גם עלי יתאבלו! גם אותי אוהבים! אז
למה כולם מאשימים אותי?! רק אותי?!

אתה יודע מה אלוהים, אני לא מבקשת להיות מישהו אחר. אני, טוב
לי ככה, ערבייה , יהודייה, לא משנה. ככה. אני אף פעם לא פגעתי
באיש, לא אין מה להתבייש. לכם יש! אם אתם לא מקבלים אותי כמו
שאני, ערבייה או יהודייה, אז זו בעייה שלכם, ואתם תתביישו בה!
לא אני.
אתה יודע מה אלוהים, מחר אלך לבית הספר ואביט לתלמידים
בעיניים, ואעמוד מולם בגב זקוף. הנה! קחו אותי!!! תאשימו
אותי!!! תעשו מה שאתם רוצים!!! אני לא מתביישת.

אז מה אבקש ממך אלוהים?
הורים אחרים?! לא, אני אוהבת את ההורים שלי.
מקום אחר?1 לא, ככה זה בכל מקום.
עולם אחר?!