הרבה יותר קל לראות מהצד, לשפוט. לא לקחת שום חלק, אבל עדיין
לדעת מה קורה. אני שופטת מהצד. אני רואה את כולם מתנהגים
באכזריות, אני רואה את השמחה, אני רואה את הדמעות, אני רואה את
ההשפלה. אבל אני מעדיפה שלא לקחת ולו חלק אחד קטן.
אני עומדת בצד.
אפשר לחשוב עליי כעל צל, כזה שהוא כמו מלאך טוב ורע שיושב לך
על הכתפיים כשאתה מתלבט בין בחירות. אני תמיד בוחרת בטוב. אבל
בעולם כמו שלנו כבר לא ברור מה טוב, לא ברור מה רע. אין משהו
מוגדר שאפשר לומר על כל דבר שקיים.
אני מסתכלת מהצד, ורואה את החיים כפי שהם באמת. רואה את האנשים
כפי שהם באמת. אני חודרת לנשמה של אנשים. מבינה אותם. סולחת.
עד שהם מתים. כשהם מתים, אני כבר שופטת אותם במקור עליון.
יושבת על כיסא גדול, ולפני מעין שולחן חד צדדי עם הפנים אליי,
והמת נמצא מולי.
ואני שופטת. שופטת והפעם לא מהצד.
אני רואה מה עשית, אני רואה מה לא עשית. אני רואה אם אתה אדם
טוב או אולי אדם רע. אני רואה הכל, והפעם אתה יודע שאני רואה.
אני מחליטה החלטות כבדות, כאלה שישפיעו עליך לשארית הזמן שיש
לך פה, לנצח נצחים. ופה אין טעויות. פה מה שהוחלט - הוחלט. אני
אלוהים.
ולאחר שעוד איזה נידון עומד מולי, ואני שולחת אותו לאן שמגיע
לו להיות, אני יורדת בחזרה לכדור הארץ, מסתכלת מהצד על כולם,
בוחנת מעשים, טובים ורעים. נותנת לאנשים הזדמנויות נוספות,
אפילו מבלי שהם רואים. מרגישה מי יודע מה הוא עושה, מי יודע
שהוא עומד למשפט בלתי נראה.
ואז, עוד אחד מת, ועוד פעם אותו הסיפור. "היית רע? היית טוב?"
אני שואלת אותו את השאלה הנצחית. והוא לא יכול לשקר. אני יודעת
מתי משקרים. אני יודעת מתי אומרים את האמת. ואני יודעת הכל.
מחליטה עוד החלטה הרת גורל שכזאת, שתשפיע על הנידון לשארית
זמנו פה, בגן העדן או בגיהנום, לנצח.
וחוזרת לכדור הארץ.
אנשים מתחננים בפניי שאהיה סלחנית. והכיצד אוכל לעשות דבר
שכזה? אני סולחת למי שמגיע שאני אסלח. אנשים צריכים לרצות
באמת, להתנצל, להבין את הטעות שלהם, ואז, אולי, הם יסולחו.
ואולי עדיף בכלל שמלכתחילה לא ינהגו בצורה משפילה, את הזולת
ואת עצמם, ואולי עדיף שכל אחד יראה את עצמו קודם, ולא אחרים.
ואולי עדיף שאנשים יפסיקו לשפוט את חבריהם ויראו קודם מה לא
בסדר עם עצמם. ואולי הם צריכים לאהוב באמת, ולא לעשות כאילו.
אהבה זה לא משחק... רגש של אנשים זה לא משחק. ואולי אנשים
חושבים ככה.
ממילא ביום מן הימים, כשהם ימותו, ואצפה בהם שוב, ואשפוט אותם
לימיהם הנותרים, לנצח נצחים, אולי אז הם יבינו את הטעות שלהם.
אנשים צריכים להתנהג כבני אדם. בני אדם לא מתנהגים בצורה כזאת.
בני אדם הם בעלי לב. הם יודעים שכך צריך להיות. הם רוצים לחיות
בעולם טוב יותר.
ולאנשים לא אכפת, הם ממשיכים במעשים האלה. ואני? אני ממשיכה
במעשיי. אני רואה הכל, אני מנסה להחזיר אנשים למוטב, ולא תמיד
זה הולך... וחבל. חבל שכך.
כשאנשים יגיעו למקום הם צריכים להגיע, וכל אחד יגיע לאן שמגיע
לו, הם יבינו, יבינו את הטעות, את ההפסד. את מה שהם עשו לא
נכון.
ואולי אז, אולי אני אהיה סלחנית מספיק כדי לתת להם ניסיון
חוזר, פעם אחת ודי, לתקן את עוולותיהם. ואז אחזיר אותם לפה,
כדי שיוכלו לחיות מחדש, את כל חייהם, ואולי יהיו חכמים מספיק
כדי לתקן.
ואני אמשיך לצפות, אני אראה הכל. ואחקור בשבע עיניים בוחנות.
אני אמשיך במעשיי.
שופטת מהצד.
מסתכלת, בוחנת.
ומי באמת ילך לגן עדן בסופו של דבר? ומי לגיהנום?
כל אחד ודינו הוא. אני כבר אשפוט.
משפט צדק יעשה.