סבא שלי גר בדרום, באחד המושבים הנידחים שאף אחד לא יודע בדיוק
איפה הם. הוא אחד מהחקלאים הותיקים, השורשיים האלה שכמעט ואינם
יוצאים מהמושב, שעושים הרבה ומדברים מעט. מאז שנפטרה סבתא לפני
כשש שנים האדמה הייתה כל חייו. הוא אוהב את האדמה שלו ועד
היום, בגיל 71, הוא יוצא בוקר בוקר בחמש להפעיל את מערכת
ההשקיה של השדות.

גם אבא נולד וגדל במושב. בילדותו עזר בזריעת השדות, במתיחת
קווי השקיה, באיסוף היבול. היה הולך בנעלי עבודה כבדות
ומוכתמות בבוץ וכבר בגיל 13 נהג בטרקטור. אלא שאבא בחר בדרך
אחרת. אחרי הצבא עקר לעיר הגדולה שבמרכז הארץ, הכיר שם את אמא,
למד משפטים באוניברסיטה והחל לעבוד כעורך דין, הרחק הרחק
משדות המושב בדרום. אני חושב שסבא לא ממש סלח לו על זה עד
היום.

אני, לעומת זאת, אוהב את השדות. אני אוהב לקום בחמש בבוקר,
כשהכל סביב קריר ולח ואפלולי, ולנסוע לשדה, להריח את ריח האדמה
הלחה, להרגיש את הבוץ הכבד נדחס מתחת לנעליים, לראות את קצות
המכנסיים נרטבים מהטל בעת שאני פוסע בין שתילי הכרובית או
הכותנה.
סבא ואני באמת מסתדרים טוב ביחד, הוא מאד אוהב אותי.כמעט בכל
חופש אני נוסע לסבא לעזור לו בעבודה. הוא מלמד אותי הכל, נותן
לי לנהוג בטרקטור, לפתוח את הברזים. אני חושב שהוא היה רוצה
שאני אמשיך לעבד את השדות האלו גם אחרי שהוא ימות.

בחופש הגדול האחרון יצא לי להגיע לסבא כמה פעמים. כרגיל, קמנו
מוקדם בבוקר, התנענו את הטרקטור, אספנו את התאילנדים שעמדו
בחוץ, מכווצים מקור ויצאנו לשדות. למרות שהיה קיץ האוויר עדיין
היה קריר בשעה כזאת של הבוקר. נסענו בין השדות, פסיפס של ירוק
וחום, תלמים חרושים מאופק לאופק. פה ושם נעצרנו לרגע, מורידים
את העובדים לקטיף או פותחים ברז השקיה.

לבסוף נותרנו רק סבא ואני על הטרקטור. סבא המשיך לנסוע עד
שהגיע לשדה מוזר, קטן מכל השאר, ריק וחרוש, שנפרש בדיוק בסוף
החלקה של סבא. בשדה הזה התעכבנו יותר מאשר בכל השאר. סבא הלך
לאורכו הלוך ושוב, בדק שוב ושוב את קווי ההשקיה ונדמה היה שגוו
השחוח הזדקף במקצת ועיניו הזקנות אורו כשהלך בשדה הזה. "מה
זרעת בשדה הזה" ? שאלתי. סבא לא ענה ורק חייך חיוך של שביעות
רצון וליטף לי את הראש. עד הערב כבר שכחתי מכל העניין.

כמה שבועות מאוחר יותר שוב באתי לבקר את סבא. בבוקר לקחנו את
הטרקטור ושוב יצאנו לסיבוב הרגיל בשדות. אהבתי לנסות לזכור מה
השתנה בכל שדה. פה השתילים הגיעו קודם לגובה של כמה סנטימטרים
ועכשיו עד הברך, פה נקטפו כל הפירות ואילו שם נעקרו כל הצמחים
והשדה נחרש והוכן לזריעה מחדש.

כשהגענו לשדה בסוף החלקה של סבא יכולתי לראות מייד מה השתנה.
המראה היה מאד מוזר.
לכל אורכו, במרווחים קבועים של כמה מטרים היה השדה מלא
בתינוקות. הם צמחו מהאדמה, חלקם עמדו על רגליהם בקושי,
מתנודדים, חלקם שכבו על גבם והביטו בשמיים וחלקם היו מונחים
בעגלות תינוקות. הם נראו תינוקות אנושיים לכל דבר. היו להם ראש
דליל שיער, אף קטן, עיניים צוחקות, ידיים קטנות ושמנמנות,
רגליים שכפותיהן עוד לא הרגישו את מדרך האדמה מתחתן. הם רק היו
מחוברים לאדמה. סבא הסתובב בין התינוקות, מביט בהם בחיבה. פה
ושם התכופף לבדוק אחד מהם מקרוב, ללטף. "סבא, מה זה" ? שאלתי
אותו. "אתה עוד תראה" ענה. "אתה עוד תראה". טיפסנו בחזרה על
הטרקטור וחזרנו הביתה.

שלשום הייתי שוב אצל סבא. בעוד יומיים נגמר החופש הגדול ורציתי
להספיק עוד פעם אחת. סבא העיר אותי בארבע וחצי בבוקר, כרגיל,
אבל הפעם היה לו מין ניצוץ של חדווה, של שובבות, בעיניים. במשך
כל ארוחת הבוקר הוא התנהג מוזר, היה קצר רוח מהרגיל. "מה קרה
לך, סבא" ? שאלתי. "יום גדול היום", הוא ענה. "היום הולכים
לקצור".
כשיצאנו החוצה, סבא השאיר אותי על הטרקטור ונעלם עם שלושת
התאילנדים שלו במחסן שמאחורי הבית. כעבור רבע שעה הם חזרו כאשר
סבא נושא מין חבילה מאורכת, עטפה בבד לבן ומטונף. עלינו על
הטרקטור. סבא ואני מקדימה ושלושת התאילנדים התיישבו בעגלה
מאחור.

נסענו בשביל שבין השדות, מרימים מאחורינו עננת אבק קלה שהתאבכה
באורה המלוכסן של השמש שלא מכבר הפציעה, מחרידים ממקומה להקת
חוגלות מופתעת. היה זה סוף הקיץ ורוב השדות עמדו צרובים, יבשים
ומאובקים, פירותיהם הבשילו ונקטפו מזמן והם עומדים בשיממונם עד
שתבוא המחרשה, תהפוך את האדמה ותכין אותם למחזור חיים חדש.

הטרקטור תמרן באיטיות בשבילים ועשה את דרכו אל השדה האחרון.
השדה היה מלא בחיילים. כולם היו לבושים במדים, כומתה בכותפת
ונשקם תלוי ברישול על כתפם. במרכז השדה, היכן שהיו עגלות
התינוק, עמדו עכשיו שני טנקי מרכבה  אפורים ומאיימים. החיילים
התנודדו על גבעוליהם, עדיין מחוברים לקרקע ללא יכולת לזוז.
החיילים חייכו אלינו, חלקם חיוך בוטח, חלקם חיוך ביישן וחלקם
חיוך נבוך.

בעודי מתבונן בחיילים, ירדו סבא והתאילנדים מהטרקטור. הם הניחו
את החבילה על הקרקע ופתחו אותה. שלושה רובי M-16 שחורים
ומשומנים הבריקו בשמש הבוקר מתוך החבילה. תוך שניות הם התפרשו
מסביב לשדה, תופסים עמדות מאחורי סלעים ותלוליות עפר. סבא סימן
לי בידו לשכב על האדמה. נשכבתי.
"אש !!!" צרח סבא והוא והתאילנדים התחילו לירות כמו משוגעים,
מדלגים בצרחות מהעמדה לעמדה, מחלקים את הגזרות ביניהם.

החיילים ניסו להתגונן, לשכב על הרצפה, להוריד את הרובים מהכתף
ולהשיב אש, וכל הזמן הזה עדיין היה מרוח להם על הפרצוף החיוך
הזה, שעכשיו נראה כל כך דבילי ולא מתאים. אבל הם היו מחוברים
טוב טוב לאדמה, עם שורשים עמוקים שלא נתנו להם לברוח או להסתתר
או אפילו לתפוס עמדות טובות. בכל פעם שאחד החיילים היה נפגע
הוא היה מתפוצץ כמו בלון ופשוט נקרע לחתיכות. במקומו היה נשאר
מן גבעול דק כזה, תקוע באדמה, ועליו תלוי חיוך.

תוך כמה דקות נגמר הכל. שקט השתרר וריח כבד של אבק שריפה נח
באוויר, כבד ומחניק כמו שמיכת צמר ביום קיץ. התאילנדים רצו
בצרחות אל תוך השדה, מטפסים על הטנקים ויורים בחיילים שבתוכם.
לאחר מכן הציצו ראשיהם מן הצריח בחיוך של שביעות רצון, מלהגים
בתאית. השדה היה זרוע כולו בכתמים לבנים של חיוכים שעדיין
התנודדו על גבעוליהם הדקים, מאוושים ברוח הקלה. סבא ניגש אלי
והניח יד כבדה על כתפי. פיו היה מעוקם בחיוך ועיניו נצצו בברק
מוזר, לאחר מכן חיבק אותי, אימץ אותי אל ליבו. "בוא", אמר.
"ניסע הביתה".

נראה לי שכשאני אהיה גדול אני אשאר בעיר. אולי אני אלך להיות
עורך דין ואצטרף למשרד של אבא, אולי כלכלן או איש מחשבים. אין
עתיד לחקלאות בארץ.