|
ברגעים בהם המלנכוליה שוטפת
ומחשבותי כולן בגוונים של אפור
ונפשי ריקה ותודעתי מוצפת
כה קלוש הוא אז ועלוב הוא האור.
אך דבריו תנחומים ותמיד הוא קיים:
"שן, ערן, ותקום מעודד"
או: "מי שעליך אהוב מכולם
יכול למות פעם בלבד".
ועכשיו זו היא, חיה ונושמת
חייה נושקים לשלי לפעמים
ולי היא עדות יפה והולמת
לשפיות בעולם של דפוקים וסתומים.
אז למה החמיץ זיו פניה לאור חיוכי המתוק?
ואיך זה תשקע בשיחות עקרות ועל שבליבה לי תשתוק?
וכיצד תחבק קרובים וזרים ואותי תותיר משתוקק?
ועד כמה אוהבת אותי באמת ומדוע כולי בספק? |
|
|
חשבתי לכתוב
סיפור קצר על
ייסורים שיילך
ככה:
אני ויזיז שלי
שכבנו אתמול וכל
פעם לפני שהוא
היה גומר הייתי
אומרת לו "די,
די, אני לא
יכולה..." ואחרי
חצי שעה הייתי
מפתה אותו שוב.
הוא התחיל
להישבר אבל לא
ממש היה לו מה
לעשות. מגיע לו,
שיידע שאני
אוהבת אותו ולא
רוצה רק יזיז.
סתם התחשק, יש
בעיות? |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.