הידיים נזרקות לכל כיוון, יד אחת בכל ביט, יוצרות איזושהי
תנועה הגיונית רציפה אחת, כאילו מונעות על ידי התודעה התת
הכרתית שהכול בסדר. אתה בסדר. מוקף אנשים. רק אנשים אנשים
אנשים. כל אחד מביט לנקודה המרוחקת שלו. באוויר מרחף מעל ראשי
הרוקדים ענן של גראס, ריח מתוק ורך של גראס בוער, בלי עוצמה,
עם אהבה עוטפת. פעימות הבס מרגיעות כשם שסוחפות, מפרידות בין
כל השכבות האורגניות בגוף ומרעידות כל שכבה לחוד, יוצרות תחושה
כאילו הגוף שלך, הגוף עצמו והשכבות שבו הם קהל בפני עצמו, מריע
בידיים מורמות באוויר כמו בריקוד שבטי. אתה נוטה לעצום עיניים
כדי לראות יותר, מנסה להתאחד עם הקצב ולאבד צורה מוכרת, להפוך
לגל קול שמשייט בקהל, ללטף כל רוקד, כל רוקדת, קרני לייזר
ירוקות מרצדות באוויר, משמשות כגג ארעי, ממטרה חזקה של זוהר,
משחקות מין משחק חיזור עם תנועות גופך, מציירות חיוך על פניך,
חיוך של חצי אושר חצי שובבות, ממזריות.
החושך מתמלא באור בוקר רך, בהדרגתיות מושלמת, גורם לך לחשוב
שזה לא האור שמופיע אם כי אור הנובע מהקהל, כמו זכות שהושגה
בכבוד, אתה נהנה לעבור על קווי מתאר של יצורים דמיוניים
שחולפים בין הרוקדים המשולהבים, יצורים שמעצבים את תנועות
הריקוד המהפנטות. איזו הרמוניה עוברת בין כולם, מפלסת לעצמה
דרך למתחם הבא בקהל, מלכדת את כולם לים, ליריעה אחת שלמה של
בני אדם, של אנושיות.





חוות היען 19.04.2002