לילה. עננים שחורים מכסים את הבתים. צינה קלה נושבת מעל חורשות
הירק המדיפות ריחות מהבילים. ירח עולה לו אט אט מבין חומות של
חוסר הבנה, מנסה לכוון בעיניו את הנראה למטה.
ילדה קטנה יוצאת לה לטיול ערב. הורים גדולים מחפשים אחרי
תירוץ. והשקט, השקט מתחזק ומתפאר, הוא בנה לו כבר אימפריה פה,
בין שדות הריקנות הפתוחים.
חתול ילל לאיזו חתולה, שלא נענתה לחיזוריו. ובלון גדול הועף
אל-על, מחפש תשובות.
סירות עם משוטים מתחילות פתאום לנוע, מסירות מעליהן עולות
כבדים של אחריות.
בובה אחת מתבלבלת, ויוצאת להרי האמת שמסתתרים עמוק בתוך יער
השקרים.
ושעון, שמתקתק בלי הרף, מפסיק פתאום לספור, והקצב משתנה, נכשל
במחוגים, מתאדה לקול הלחשושים של חבורת זרוקים שכבר נמאס להם
מקרטונים מהלכים.
זוג זקנות חוזר לילדות נשכחת ועצובה, שנראית שמחה הרבה יותר
ממה שנראתה אז. צחוק של ייאוש נשמע ברקע, עוד לא החליט אם כדאי
או לא כדאי.
ושם, אי שם בחוץ, בחללי מתיקות וחרדה, בין בארות שתיקה לגלים
של בדידות, בין שלכת אכזבות לניגון מלנכולי, בין שמים לארץ,
יושב מישהו, מקשיב לסערת הבכי, ומחכה לזריחה.