הגופות מוטלות זו לצד זו על המדרכה.
דקות ספורות קודם לכן נשמע פיצוץ עז במרכז תל אביב. ניידות
המשטרה ומגן דויד אדום כבר כאן. העיתונות והטלוויזיה מסקרים את
המקום. התמונות חוזרות על עצמן - נפגעים, פצועים, אנשים שנשמתם
נפגעה. ואתה. אתה מונח שם, לצד הגופות האחרות. ואני, אני מוטלת
לידך, מנסה למצוא סיבה להמשיך לחיות ולא לשתק את גופי לעד.
מסתכלת על פניך השותקות, הכואבות. רגלי מנסות לזוז, והן כבר לא
מצליחות.
ואיך אפשר לחשוב שרק לפני רגעים אחדים עוד ישבנו פה, על הספסל,
מדברים, צוחקים... והנה, דקות ספורות אחרי כן, אנחנו םה,
מוטלים על מדרכה ביחד עם אנשיפ נוספים.
ואולי זה רק חלום. אולי אנחנו לא פה בכלל... אולי אתה חי,
ואולי אני נושמת.
מגן דויד אדום כבר אוספים אותך, עוטפים אותך בניילון שחור.
מודיעים על מותו של אדם נוסף.
ואני מסתכלת על גופך, חסרת יכולת לעשות דבר. חסרת אונים. רוצה
כל כך להיפרד, רוצה כל כך לומר מילה. ושפתי שותקות, כבר לא
צועקת. כבר לא בוכה. שותקת.
ואותי הם מכניסים לניידת אחרת משלך, מסיעים אותי במהירות
מסחררת. בודקים, מאבחנים. מרפאים את מה שאפשר. הם לא ניסו
להחזיר אותך אלי. הם לא ניסו להשאיר אותך בחיים. הם קובעים את
מותך. ואתה מת. כבר מזמן לא נמצא.
נשמתך צרורה בצרור החיים.
נשמתי עוד תאבד נשימה.
ובעודי שוכבת על מיטת בית חולים זרה, בוהה במבקרים. בוהה בחוסר
השלמה. חושבת שפה הכל כבר נגמר, ואולי שמא רק מתחיל?
ושבוע נוסף שעובר, עוד יום ועוד יומיים, ככה בכאב בלתי ניתן
לעצירה. אתה לא פה לצידי, אתה לא מבקר אותי. אולי מסתכל עליי
מלמעלה ואומר שמוטב אתה ולא אני.
אני מתגעגעת.
אני רוצה להרגיש את חום גופך, את החיבוק החם שתמיד אמר לי כמה
אתה אוהב אותי. ואני אוהבת אותך.
והכי אני כועסת על עצמי. לא הספקתי לומר מילה, ראיתי אותך
מפרפר לצידי, על המדרכה, לא הצלחתי להוציא מילה, צעקה. הדמעות
חנקו את גרוני בעודי בוהה בך מת לי מול העיניים. ולא הספקתי
לומר שלום. ולא הספקתי לומר סליחה.
ואתה כבר לא כאן, אתה חלק ממלאכי השמיים שמגינים על כולם,
מתייפחים עם כולם. מוחים את דמעותי. ואולי אם רק הייתי מפסיקה
לבכות, הייתי אוהבת. אותך. ולא אמרתי דבר. ולא ביקשתי סליחה.
ומה מועיל כעת לנסות לחזור לשגרה?
אז כנראה שמה שנותר הוא רק לומר שלום. לנסות בכאב ובלב לא שלם
לחזור לשגרת הפיגועים היומיומית. אני רוצה להתנצל. ואני לא
יודעת כבר מה הטעם.
אני מבקשת סליחה.
אני לא יודעת אם תסלח. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.