"זה סתם קניון!" צעקתי על ענת, חברתי, שלא הפסיקה לנדנד לי
שנצא לקניון בערב יום שישי. ענת ממש נבהלה מהתגובה הצוננת שלי,
שלא ציפתה לה, ונרתעה אחורה. "מה יש לך?!" היא שאלה. לא הייתה
זו שאלה עם כעס צפון בה, כי אם צער, צער על שאיבדה את חברתה
הטובה. "תראי," השבתי בעצבנות, "כל הסופשבוע הזה רק התכוננתי
והתכוננתי... מבחנים מבחנים ועוד מבחנים. שעולים לתיכון, יש
ממש עומס. את יודעת איך זה להיות בכיתה ט'-הרי את בכיתתי. אז
למה, לעזאזאל, את חושבת שארצה לבזבז סופשבוע בקניון?!" הרמתי
את קולי בפתאומיות. בד"כ אני הייתי האופטימית שבין שתינו,
ניסיתי להראות לה את הצדדים החיובים שבכל אכזבה, בלעדיי - כך
נדמה לי - היא הייתה מתאבדת כבר מזמן. כנראה שמחשבה זו חלפה גם
בראשה של ענת, מפני שהיא הצמידה את ידה לרקתה, כמהרהרת-"היכן
פישלתי?". "מה רע בלרוקן את הראש, לקנות חצי חנות בגדים, לחרוש
את 'טאוור רקורדס' ולהתחיל עם בנים?" היא שאלה אותי בסקרנות.
ת'אמת, זה לא נשמע כל כך גרוע... למעשה, זה אחלה בילוי
שבבילויים.. רק מה? היא לא יודעת, איזה סיוט עבר עליי שם בשבוע
שעבר, בו היא בילתה בבית דודתה.

"למעשה, זה סבבה" עניתי לה. היא בהתה בי בחשדנות. "אז מה יש
לך?" היא שאלה בזהירות, כנזהרת מהתשובה הקטלנית. "את זוכרת
שבוע שעבר? את זוכרת שנסעת לדודתך? את זוכרת שאמרתי לך שאני
יוצאת עם סיגל לקניון?" שאלתי אותה. "בוודאי שאני זוכרת," ענתה
ענת, "התקשרת אליי לשיחה של שעה וחצי רק כדי להתייעץ איתי מה
ללבוש-ג'ינס וגופייה פשוטה, או את השמלה היוקרתית ההיא. אויש,
זו הייתה שיחה..." היא נאנחה בכובד. "אחרי שהלכנו, היינו
בקניון-בואי נגיד שנהנתי מאוד לחצי שעה. אבל אחרי זה..." פשוט
פחדתי להמשיך. פחדתי להיזכר. פחדתי מהתשובה. "אחרי זה מה?"
השיבה ענת בכעס. היא התחילה לחשוד. "יצאנו מהמיסעדה, ו...
ו.... ראינו את אלון, המוכר בחנות 'טאוור רקורדס', החתיך ההוא,
והוא הביא חבר לסיגל-וביקש שנטייל לנו בקניון." "מה רע?" שאלה
ענת בהתלהבות. "שיחקת אותה, אמרתי לך שהג'ינס עדיף!" בהיתי
ברצפה. רציתי לצרוח.

ענת ראתה כמה שאני מדוכאת, ושאלה, "מה קרה?" בקול שקט.
"טיילנו והכל... הוא נורא חמוד בנוסף ליופי שלו מבחוץ... ו...
הוא המליץ לי על איזה עשרה דיסקים לא נמכרים, בכלל אין לי מושג
של מי הם, אבל בגלל שכ"כ נדלקתי עליו קניתי אותם." אמרתי לה.
"זה ממש לא נורא!" אמרה ענת. "על זה כל הביג-דיל?" היא שאלה
בהתפלאות. "חכי שתשמעי הכל!" עניתי לה. "אחרי שקניתי ממנו
אותם, הוא אמר לי שהיה סבבה ושהוא מוכרח ללכת. הוא אמר לי שאם
אני ארצה, אוכל לבוא אליו ביום שישי בסופשבוע הבא... יענו,
היום. הייתי ממש בעננים, והוא התרחק, ואז חזר ואמר לי: 'ד"א,
אני רואה שאין לך הרבה שכל... קנית דיסקים עלובים בגללי...
תדעי לך, שזו הייתה תחרות מי המוכר שישכנע בחורות צעירות לקנות
דיסקים משעממים-כמה שיותר. הימרו עליי, כל החבר'ה, הם צדקו...
העניין הוא, שזה היה מישאל עם' פשוט ברחתי משם"...