עברתי לידה, וכמו תמיד היא הסתכלה עלי במבט הזה, מין מבט ריק,
מבט שגרם לי להרגיש כאילו אני מת מוות איטי ומייגע, כאילו
מזריקים לי אלכוהול ישר לתוך הלב, וכמו הלב אני הופך לצלקת
מכוערת ותמידית, ומת. היא תמיד מסתכלת על אנשים, לכל אחד היא
נותנת מבט אחר שתמיד יהיה שלו וכמו המונה ליזה מכל מקום שתסתכל
עליה היא תסתכל עליך בחזרה באותו מבט, וכל פעם היא משנה אותו
קצת, מעבירה את אותו המסר בדרך שונה קצת. הילדה הזאת, שמה מאי,
אני תמיד רוצה לשאול אותה לגבי המבטים אבל ברגע שאני מגיע,
המבט כבר עלי, וכמו תמיד אני נמס, ובלי לשאול איני יכול לדעת,
כי את פרטיה אני שוכח ברגע שאני מקבל את המבט.
אין לי הרבה חברים, ואלה שיש לי הם לא ממש חברים, סתם אשים
שאני מדבר איתם, חוץ מילד אחד, בחורי האוזבקי-בורים שהראה לי
הכל, שנתן לי את השקפת העולם שלי ואת המוזיקה שאני שומע, כל
הרכוש הנפשי שלי, ובלעדיו הייתי בנאלי כמו כולם, כולם חוץ
ממאי, שאותה גם בעזרתו,היה קשה להבין.
שלושה ימים עברו מאז גיליתי (וחשבתי על זה) את אותה תכונה
מדהימה שיש לה, ולפ דעתי זו ממש אומנות. איש אחד אמר לי פעם
שלכל דבר אומנות, והוא אכן צדק . המחשבה הזו הובילה אותי
לרעיון חדש, ולדרך אחרת להסתכל על זה.
לחקור, פעולה לא נדירה בקרב בני האדם, ואכן גם אחד מצרכיו
הרבים (מדי) כל מה שבן אדם לא יודע הוא חוקר וזה לטובה וזה
לרעה, וכן, גם אני בן אדם. כתבתי, כתבתי ברגע שראיתי, וראיתי
ברגע שכתבתי, וכך יכלתי לזכר. כתיבה, לפי דעתי אחד מפלאי העולם
היותר מופלאים שיש, ולפי דעתי מילת חוכמה אחת שווה יותר מאלף
תמונות. ולכן בחרתי בדרך זו כדי להבין.
הלכתי עליה בהפסקה עם הראש אל הדף, לאט לאט כשהדם זורם
בורידיים והגוף כולו מוכן למבט שאולי יצוץ לו פתאום ולא יתן לי
לנוח עד שאמצא תשובה, כשהגעתי כמטר לידה נפלתי, נפלתי וקאפתי,
נפלתי וקפאתי מקור שתקף אותי, ובעודי עדין בגופי רשמתי, לא
באותיות אלא במחשבות חרטתי טאת המחשבות בצורה שלא הכרתי ושלא
ידעתי שיכלתי. וכך בלי שום ידיע על מעשי קמתי והסתכלתי עליה
כמו מת, וכך גם היא במלוא כוחי לקחתי את עצמי ועשיתי ככל
שביכולתי לחזור לעצמי או לפחות להסתכל על רישומי אך לשווא, לא
מרצוני התחלתי לצעוד לקיוונה במרחק הקטן ביננו בצעדים קטן.
ידינו השניות נפגשו ואלו השניות נאחזו בצד ראשו של השני התקדמנ
כל אחד אל ראש השני וברגע קסום ולא נשלט הפיות התנגשו ובאותו
רגע... דממה נפלה על הכיתה בעודנו מתנשקים ולאחר מכן נפלנו.
הבזק אור העיר את עני, מנהרה אין סופית של מחשבות ולבסוף הבנתי
שאיני חולם זה כוחה וכוחי שהרגו אותנו, וככה שנינו שכבנו שם.
מתים. |
