איך שאני אוהבת את הבוקר. בעיקר בימי שבת. אני יוצאת עם הכלבה
שלי והמזג אויר כול כך נעים.. אני גם הכי אוהבת את האנשים של
הבוקר, הם האנשים הכי אמיתיים וחמים. רואים שניי ילדים רצים
לעבר גן השעשועים, או זוג רץ יחד עם כלבם, או איש/ה עם הכלב
מטיילים. הם האנשים הכי חמים ואכפתיים אלה שבבוקר. מי יכול
לחשוב שיקרה משהו רע בשבת בבוקר? תמיד אהבתי לעשות ריצות עם
הכלבה שלי במסלול ההוא. משם גם אפשר להשקיף אל כול הבתים פנימה
בדרך ולראות איך כולם מתעוררים ואיך שהילדים הקטנים רואים את
התוכניות האלה של הפספוסים. חבל שיום אחד נפלתי באמצע ריצה.
חבל. מאז הפסקתי ללכת בדרך ההיא. אני והכלבה שלי מצאנו דרך
אחרת, משעממת סגורה ואפילה כזאת. מאז המשכנו שתינו לטייל בה
למרות שהייתה די משעממת. יום אחד שמעתי בדרך רעשים כאלה.
הכלבונת שלי ואני הלכנו לבדוק מה זה. איזה איש אחד ישב שם ושם
לעצמו שירים. מוזר כול כך! לא הבנתי מה הוא רוצה שהרי מי יושב
ביום שבת בבוקר לבד במקום מרוחק ושר לעצמו?! הסתובבנו אני
וכלבתי במטרה ללכת, לא לפני שהרגשתי זוג ידיים גדולות ומטונפות
כרוכות מסביב לעיניי ופי. נבהלתי נורא. שחררתי את הרצועה מידיי
כדי שהכלבה שלי תוכל לברוח ולהזעיק עזרה אך היא נשארה. פתאום
הרגשתי שחלק מבגדיי על הרצפה. הרגשתי חצי עירומה! אני לא יודעת
איך אני לא זוכרת את הרגעים עצמם, רק את מה שאחרי. הכלבה שלי
נבחה, אך אף אחד לא שמע אותה. זה היה מקום כול כך רחוק. לפתע
האיש הזה קפץ עליי. נורא קשה לי לשחזר את זה, אבל אעשה זאת
בכול זאת. הוא התחיל להתפרע ולהשתולל ואז הכלבה שלי קפצנ עליו
ונשכה אותו נשיכה כה חזקה שהוא נפל על הקרקע והחל להתפתל
מכאבים. לבסוף הוא ברח מהמקום ביללות ואני נותרתי שם, שרועה על
הרצפה עם מעט הבגדים שנשארו עליי ועם כלבה מלקקת. אספתי את
עצמי בשארית כוחותי וחזרנו הביתה. מאז אני לא אוהבת את הבקרים.
מאז אני בכלל לא אוהבת אנשים. זה רק אני והכלבה שלי. בלי אף
אחד אחר בעולם. |