לפני כמה ימים פגשתי ברכבת ילדה שאיבדה את משמעות החיים, לפחות
ככה אני ניסיתי להסביר את מה שעובר עליה. היא אמרה לי שהיא לא
מוכנה להגדיר את העניין ובעיקר לא במילים כאלה גדולות. "אם אין
לי עכשיו אף סיבה להתעורר בבוקר, זה לא אומר בהכרח שתמיד זה
יישאר ככה...". היא שתקה לרגע ואז הוסיפה "נראה לי שאם המשמעות
של החיים שלך הולכת באמת לאיבוד, התקווה הולכת ביחד אתה. ואני
עוד אופטימית." היא הורידה את מבטה ובהתה בנעליים שלי.

יכולתי לשמוע אותה בולעת את הרוק, כאילו לא נשאר לה אוויר,
כאילו היא עוצרת את הדמעות...

אז אמרתי לה שהתקווה יכולה להישאר קצת, כדי להשאיר אותה בחיים,
אבל זה רק אקמול קטן, שמונע מהייאוש האמיתי להציף אותה, כדי
שהיא לא תמות. ואז היא התחילה להרגיש קצת מותקפת, אני חושב
ששלחתי מבט לא כל כך מבין, או אולי קצת כועס אז היא התחילה
להצטדק ולנסות להגיד לי שאפילו עכשיו יש לה בשביל מה להתעורר
בבוקר, אבל זה לא באמת גורם לה להיות מאושרת,ואפילו לא מתקרב
לגרום לה לחייך, ושהיא יודעת שעוד מעט, ממש עוד מעט היא תוכל
להיות קצת פחות עצובה או אולי קצת מאושרת, אבל עוד מעט... ממש
עוד מעט.

היא חייכה כשכל המחשבות עפו לה בראש, חיוך מלא אושר.
אחר כך ישבנו ושתקנו. לא הסתכלנו אפילו זו על זה, היא שמה את
אוזניות וחזרה אל המוסיקה שלה והסתכלה בשדות ענקיים של חמניות
שנראו לי קטנים מידי, או שהרכבת נסעה מהר מידי, כי לא הספקתי
לשבוע מנוף הים הצהוב הזה.

אחרי ששתקנו מידי, הגיע רגע כזה שאתה מרגיש שאתה צריך להגיד
משהו, לא כי אתה באמת רוצה... כי פתאום אתה מבין שאין ממש הרבה
סיכויים לראות את הילדה הזאת שוב פעם, אלא אם כן תבקש ממנה את
מספר הטלפון שלה, מה שיכול להראות באופן לגיטימי למדי כניסיון
להתחיל אתה. ולא רציתי להתחיל אתה. פשוט אהבתי לנסות לתפוס את
המבט שלה... זה גרם לה לחייך, משחק תופסת המבטים שלנו. אומנם
רק חצי חיוך, אבל זה עדיין היה נחמד. חיוך שיותר דומה לעיקום
פה קטן.

היא לא הייתה יפה במיוחד, היא בכלל לא הייתה יפה אבל היא ללא
ספק הייתה משהו מיוחד. מלנכוליה עמוקה בחרה לחיות בעיניה, והיא
ללא ספק בחרה לחיות באותה המלנכוליה...

פתאום היא הורידה את האוזניות והתחילה לדבר איתי על מסגרות
בחיים, על בית הספר שלה, ועל החברים שלה ואני פשוט הקשבתי לה,
לא ניסיתי להתווכח או להוכיח אחרת, פשוט הסתכלתי לה בעיניים
והנהנתי...אבל לא סתם הנהון של " סיימי כבר לדבר". אני באמת
הקשבתי לה ונהניתי להקשיב לה.

אביתר בנאי צרח מהאוזניות שלה "עולם קשוח, אני יכול עליו רק עם
כוח..." אבל עם כל הכוח שהוא השקיע, מהאוזניות שלה הוא נשמע
כמו איש קטן שמאוד מנסה להישמע מאוד עצוב כי ליד המילים שלה
העצב שלו נשמע כמו לחישה לא ברורה. והיא נראתה כאילו כבר באמת
אין לה כוח לעולם הזה.

היא דיברה המון, ואני פשוט הקשבתי לה. זה היה לי קצת מוזר
לשמוע על כל הדברים הנוראיים שהיא עברה ועל כל החלומות הגדולים
שלה, כשאני אפילו לא יודע איך קוראים לה.

אני יודע עליה עכשיו יותר ממה שאני יודע על עצמי, אני יודע
עליה עכשיו יותר ממה שאני באמת רוצה לדעת. אני יודע עליה מספיק
כדי לרצות לחבק אותה, או להחזיק לה את היד. אני יודע עליה
מספיק כדי לחשוב עליה לילה שלם ולרצות לישון לידה במיטה וללטף
את השיער שלה ולנשק לה את המצח, את הלחיים ואת האף שלה. אני
חושב עליה כבר כמה ימים, אני חושב רק על הפנים שלה, ואני נרדם
כשאני נזכר במבט שלה.

אני יודע עכשיו שהייתי צריך למצוא סיבה מספיק טובה כדי לרצות
להתעורר בבוקר. אני יודע עכשיו שאני רוצה למצוא אותה. אני יודע
עכשיו שאני לא אדע מה להגיד לה, אני יודע שאני ארצה לנשק אותה,
אני יודע שאני פשוט ארצה להישאר לידה עד שהיא תירדם. אני יודע
שאני ארצה להתעורר לידה כל בוקר מחדש. אני לא יודע אם אני אראה
יותר, על הרכבת של אותו היום, באותה השעה... אבל אני מחפש
אותה.

עכשיו יש לי סיבה להתעורר בבוקר.