אני מבקשת שתצא.
אני מבקשת שתצא ממני עכשיו.
אני לא ביקשתי דבר בחיי,
אבל איתך זה כבר מוגזם.
כמה זמן אתה מתכוון להישאר פה?
אני מאד מקווה שלא הרבה,
כי לי כבר נמאס לבכות בכל פעם שאתה בסביבה.
ויותר מזה נמאס לי כבר להגיד לעצמי שהכל יסתדר.
נמאס לי להיות משועבדת לך כל יום מחדש.
נמאס לי לשאול את עצמי שאלות ללא תשובות.
אז אולי פשוט תקח את עצמך ותצא ממני.
תעזוב אותי לנפשי.
אני רוצה להיות לבדי.
להתרוקן מרגשות.
ולך אפילו לא אכפת.
אני לא מבינה. אתה באמת נהנה מזה?
אתה נהנה לראות אותי סובלת, בוכה ומתענה.
אני יודעת שזה לא פשוט להיות אתה.
לגרום לאנשים כאב. לא לתת להם מנוח.
לחנוק אותם בדמעות. לא לתת להם לצאת החוצה עד שיכאב באמת.
לשרוף את הנשמה.
לשבור את הלב.
למעוך, לפרק, לגנוב, לגזול, לפוצץ ה-כ-ל!
לנפץ חלומות, למחוק תקוות.
להשאיר רק את השחור ולכבות את האור.
אני לא מקנאה בך.
זאת אכן עבודה קשה.
אז למה שלא תתפטר?
למה שלא תעזוב אותי ואת כל שאר העולם בשקט?
קח לך חופשה לכל החיים.
תראה קצת דברים אחרים.
תשנה כיוון.
רק אל תשאר כאן אצלי.
אני לא יכולה לסבול יותר.
אני לא יעמוד בזה.
אני כל כך שברירית עכשיו שרק תגע בי אני אפול ארצה ואפרוץ
בבכי.
אבל אתה... אין בך טיפת רחמים.
תמצוץ את דמי עד שלא יישארו לי עוד סיבות לחיות.
תערפל את חושיי עד שלא אוכל להבדיל בין טוב לרע.
לפעמים נדמה לי שאני רוצה בכך.
וזה גם מה שמחזק אותך.
ואני כל-כך שונאת את עצמי על כך.
אין לך מושג מה עובר עליי עכשיו.
בעצם, הרי אתה יודע.
זה אתה מה שעובר עליי עכשיו.
אתה המקור לכל הרעל הזה שבתוכי.



עכשיו ביניינו.
אני לא מבקשת הרבה.
תעשה זאת בכל דרך שתבחר.
תלך, תרוץ, תרכב, תשחה, תעוף,
מצידי אפילו תעלם.
רק אל תשאר פה אצלי.
צא ממני.





מה?
אתה עוזב?