בחשכה האפלה של הלילה עדיין ניתן היה להבחין בעקבותיהם
המובילים אל תוך "הבלתי נודע", הבית הענקי שבתוך היער האפל
בסוף הסמטה שמחוץ לעיירה, היינו מודעים לכך שזה היה מסוכן אך
כל הסקרנות שנאגרה בתוכנו במשך השנים מתוך הסיפורים והשמועות
הבלתי פוסקות שמסתובבות להן בחופשיות כה רבה, אני זוכרת את
סיפוריה של סבתי על המתרחש בבית, המון אנשים נעים בקצב אחיד
ושותים את המשקה האדום, משקה החיים.
הסקרנות שבמשך השנים גדלה והתפתחה כמו אישיות נוספת המתפתחת
בחשאי מתחת לעור, לפתע פרצה לה, שוברת את כל המחסומים ומתעלמת
לחלוטין מהאזעקות של המוח.
התקדמנו בשקט לכיוון היער נשלטים ע"י הפחד והסקרנות בעת ובעונה
אחת עד כדי כך שאפילו לא הצלחנו להזיז את שרירי הפה והלשון על
מנת לגמגם משהו שבכל אופן אף אחד לא היה מבין או מתייחס לזה
משום שמבטינו נדדו לתוך הכניסה של היער, נעצרנו ובהינו אל תוך
היער החשוך, המשכנו לבהות למרות שלא ראינו דבר, כבר לא הייתה
שום דרך חזרה, ידענו שלא נוכל להפנות את גבנו ולחזור, היינו
קרובים מידי. חיכינו שהאמיץ מאתנו יעשה את הצעד הראשון לתוך
היער שישמש לכולנו כאישור כניסה ל"בלתי נודע". הרגשתי את הרגל
שלי מתחילה לנוע באופן עצמאי ללא שום פקודה מהמוח, עושה את
הצעד הראשון הגורלי, ואז התחלנו לצעוד באיטיות ובזהירות רבה
מביטים לכל הכיוונים אך עדיין לא מסוגלים לדבר, פשפשתי בתוך
התיק שלי כדי למצוא את הפנס שהיה טמון בתחתית התיק. המשכנו
לצעוד בזמן שהדלקתי את הפנס ואז כולם הביטו בי ועיניהם מביעות
הכרת תודה על הנטייה שלי לקחת את הפנס הישן של סבי, זכרונו
לברכה, לכל מקום.
המראה שהוצג לפנינו,תודות לאור החזק של הפנס, לא היה מעודד
במיוחד, העצים היו גבוהים ודלילים שהזכירו לי באופן מוזר את
הגופות השרויות במרתף היין הנסתר של משפחת הפריקים הידועה
לשמצה, שאותו מצאנו בעת שיגעון חפירות האוצר שהיה לנו בקיץ
שעבר, ובאמת חפרנו המון, אך זה היה הדבר היחיד בעל המשמעות
שמצאנו באותו הקיץ וזה גם מה שגרם לנו להפסיק.
המשכנו לצעוד קדימה באיטיות כאשר לפתע שמענו קול של צעדי ריצה
מתקדם לעברנו, נעצרנו דום, הלב שלי התחיל לשבור שיאים
בדפיקותיו ואז קול צעדיי הריצה נפסק, הזזתי את הפנס שלי לכל
הצדדים אך לא ראינו שום דמות, התקרבנו אחד לשני מרגישים את
הפחד משתלט עלינו וזורם בעורקינו, עמדנו דום למשך זמן מה,
איבדנו כל תחושת זמן באותו הרגע ולכן קשה היה לומר במדויק כמה
זמן עמדנו שם, עד שבסופו של דבר רגשות הפחד חלפו והמשכנו
בדרכנו בחיפוש אחר הבית.
לא הספקנו לעבור מספר מטרים ושוב שמענו את קול צעדיי הריצה אך
הפעם הקול בא מאחורינו, הרגשנו שוב איך הפחד מתחיל להשתלט
עלינו, אך הפעם אחזנו ידיים מחפשים בחשכה את הדמות הרצה.
ואז מעבר לשיחים ראינו דמות מתקרבת לעברנו, דמות גבוהה וחשוכה,
באותו הרגע ידענו שסופנו יהיה מר, למרות שהיה לנו את היתרון של
מספר האנשים לא הצלחנו לזוז מרוב פחד, היינו משותקים.
הדמות התקרבה אלינו ואנחנו פשוט הבטנו לעברה ולא הצלחנו לנוע,
הפנס נפל מידיי והדמות המפחידה הוציאה משהו מהכיס שלה, ידענו
שזה הסוף שלנו, חלקינו החלו לראות חזיונות אלוהיים וחלקינו ראו
את חייהם עוברים מול העיניים שלהם 'או אלוהים מדוע אנו עומדים
למות בגיל כה צעיר?! ואפילו עוד לא הספקנו לחוות את "הלא
נודע"!! ' זעק הלב שלי, ואז הדמות האפלה העיפה עלינו נצנצים
"היי חבר'ה מה קרה לכם? הנשף מתקיים בכיוון השני"....