אני חולה.
נדבקתי במחלה האפורה.
ומצד שני - כמוני גם כל מיליוני השוטים שחיים בעיר הזאת.
אני יכול להרגיש את הנגיפים משתוללים בתוך גופי, במוחי, כמו
משתילים לי רמקולים קטנים בגוף שאומרים 'היכנע'.
הם רוצים שאשב, שלא ארוץ, שאשתקע.
הם רוצים ש 'אמצא חיים' , למרות שהחיים שלי מוצאים חן בעיני
כמו שהם עכשיו, למרות שמה שיש לי מספיק.
והכי גרוע - הם צורחים עלי שאתבגר, שאקים לי בית ואחיה בו. אבל
אני יודע - ברגע שאפסיק לזוז, כשאשב בספה הנוחה, האבק שלהם
יידבק בי. שכבות על שכבות של אבק, עד שאיהפך למאובן, לפסל,
לדמות של הרגע.
ואז העיר תבלע אותי. מנוף נושא פטיש-משקולת יכה בבית שבניתי,
ואחרי שפרק אותו, קילף אותו בעדינות מעליי, ינתץ את
גופי. מהאבק שיישאר ממני ייבנו בניינים עבור אנשים מאושרים
אחרים, חדשים, שמצאו חיים, או שיפזרו אותו בשמי העיר כמו שלג.
אם הייתי פסל באמת יפה, אז לא היו שוברים אותי, אלא לוקחים
אותי לגן של פסלים, שמלא  בפסלים של אנשים, כולם יפים-יפים.
ואולי ישימו אותי ליד מישהו שהכרתי, ואני אעמוד לידו לנצח (יד
אחת מגנה על הלב והשנייה לפנים בהצדעה), בלי שרגליי יכאבו ,
והיונים יעמדו על ידי הפרושה-לרווחה, ואני אקבל אותן (למרות
שאין לי ברירה אחרת), בשמחה.
שמש לא תזרח עליי בין ענני הערפיח והערפל שהעיר-הנושמת תפלוט,
ואני אשאר פסל לבן וחיוור, שיודע את העבר וההווה של כל מה שקרה
וכל מה שקורה בעיר הזו, עיר הפסלים.

אני רועד.
אני יושב על הכורסה שלי ורועד.
רועד מקור נורא, למרות שאין אפילו חלון אחד בבית כדי שתכנס
רוח.
הידיים שלי רטובות, ככה נדמה לי, אני מרגיש אותן הופכות
לגבישים חדים של קרח קפוא.
גבישים ארוכים ונוצצים, אדומים - כי ידיי רטובות מדם, דמי, וקר
לי, כי נוזל חיי ניגר על השטיח, ואבק מזהם את הפצע, הפתוח.