קמתי בבוקר - לידו,עוד לילה עבר. כמו כלום.
כבר נמאס , אני  יוצאת למקלחת , עושה כאילו אני נזהרת לא להעיר
אותו, למרות שהייתי מתה לכסח לו ת'צורה. אידיוט, הוא אוהב אותי
כל כך , ואני ?
מי בכלל יכול לאהוב אותי? אני כל הזמן מתבכיינת , אני שונאת את
החיים שלי. הוא מנסה לתת לי משהו ,איזה עמוד להאחז בו, הוא
באמת מתוק והכל. אבל אני כבר אבודה. אני שקועה בהרהורים אם הוא
אוהב באמת, אם אני אוהבת אותו, אם כל הקטע הזה לא היה רק בשביל
לא להיות לבד, רק חודשיים ביחד , ולאט לאט יותר ויותר חששות.
כאילו לא הספיק לו , חודשיים אני עושה לו את המוות . והוא כל
הזמן שואל , מה קרה? , למה את לא מספרת לי? זה בגללי?
ואני? אני לא אספר , למה שאני יספר , הוא סה"כ החבר שלי, הוא
עוד בגדר אוייב, ואני רוצה שהוא יהיה כאן לידי, אבל אני לא
בטוחה.
נכנסתי להתקלח , המים זרמו ואני חשבתי.
יצאתי החוצה, תפסתי אותו בצוואר , קרעתי לו תצורה ממש, כאילו
הוא היה אני. אם אני הייתי חבר שלי הייתי מזמן עוזבת אותי.
לקחתי ביס מוופל, הוא היה יבש, זה נגמר.
אני שוב לבד.