היא היתה יושבת כל ערב ומחכה ליד הטלפון.
כל בוקר היא היתה הולכת לעבודה,נתקעת בפקקים, אוכלת עיסקית. כל
מה שבני אדם רגילים עושים - אבל בערב,מהרגע שהגיעה הביתה היא
היתה מוריד מעליה את המסכה של הבנאדם, נושמת אוויר, זורקת את
החליפה של העבודה, מלאה בניחוח היי-טקיסטי קפיטליסטי וחוזרת
להיות עצמה הסטנדרטית.
היא היתה מזכירה אלקטרונית, אנשים לא כל כך הבינו, אבל היא
אמרה שהיא רוצה עבודה נוספת וכל ערב היתה מתחילה את המשמרת
הלילית שלה ליד הטלפון.  היא היתה מחכה ומחכה ועונה לסתם
הודעות סרק כמו "אנחנו מתקשרים מהבנק האישי ישיר..." או "תרצה
להשתתף בסקר?.." וכדומה... וגם פה ושם כל מיני אנשים שרצו לדבר
אתה אבל לא ממש יכלו כי היא כל הזמן עבדה, או דייטים שאמא שלה
סדרה לה.
"שלום, הגעת לתא הקולי של רוני, אנה השאירו הודעה ונחזור
אליכם בהקדם.." היתה אומרת בקולה המתוק ומסיימת בנימוס מרנין
"תודה".
עד שיום אחד קרה הנורא מכל - הומצא התא הקולי - תא וירטואלי,
סוריאליסטי משהו, לכאורה דבר פשוט ושמיש ביותר, אבל אז החלה
הבעיה. התא הקולי החל לגנוב לה את ההודעות, את כל ההודעות היא
היתה מקבלת משומשות, לאשה שבתא הקולי היה קול עבה ורשעי,
רציני, ללא תשוקה או חיבה למקצוע, אוטומטית כזו, מונוטונית.
הודעות כאלה שמשהו כבר עבר עליהן , הודעות ישנות כאלו, כי
מישהו כבר ידע על מה ההודעה לפניה, זה הפך את העסק לסתמי,
לאידיוטי, חסר טעם.
היא התחילה לחשוש לחייה.
מה הטעם להיות מזכירה אלקטרונית אם אין הודעות חדשות.