"נראה לי שאיבדתי את טעם החיים", הוא אמר. "מגיל שלוש אני שותה
קפה שחור. בהתחלה אימא הייתה מנערת לי את הבקבוק עם הפטמה
המחוממת, מקפידה שכל הגרגרים השחורים ישקעו. אחר-כך גם היא
מתה, והגיעה הלגה. היא הייתה צעירה, עם שדיים זקופים, זקופים
ויפים. תמיד הייתה מטפטפת, מים מהעיניים- וחלב מהשדיים. אבל
אני לא רציתי חלב. רק קפה. קפה שחור, בוץ. אחר-כך שמעתי שהיא
איבדה את הבן שלה כשהיה בן שלוש.
למדתי לפסיכומטרי. לא כי רציתי, אלא כמו כל אירוע-בגלל שנדמה
היה ש"צריך".אני עצמי לא רציתי כלום. לא היה לי טעם. אבל אמרו
לי שכדאי, אז למדתי.
שם, בקורס, למדנו שלאדם שחסר חוש ריח קוראים: "תתרן". אז איך
קוראים לאדם חסר חוש טעם?, שאלתי את המדריך, אבל הוא התעצבן
ולא ענה לי. חבל, זה היה הדבר הראשון שעניין אותי מאז כתה א'.

אבל זאת לא אשמתו, הוא לא ידע שזה חשוב לי כל-כך. אף אחד לא
ידע.
גם כשזיינתי, אף אחת לא ידעה. לא שמה לב. רק ליטל שאלה פעם,
איך זה שלא אכפת לי לרדת לה בכל פעם מחדש. איך זה שאני מגיח
מבין רגליה מתלקק כמו חתול שבע. לא עניתי לה, רק חייכתי, והיא
חשבה בטעות שזה היה בגלל האהבה. אחרי חודש וחצי גם היא נפרדה
ממני. הן כולן נפרדות. אמרה שהיא דווקא אהבה אותי מספיק כדי
להישאר, לפחות את אותו חודש וחצי, אבל שכבר אין טעם. לא עצרתי
אותה.
באמת אין טעם."