יובל היה לחוץ בית. עוד ביום הגיוס חישב את הימים שנותרו, היה
מכין טבלאות ייאוש לכל שבוע בטירונות, מחכה לשחרור כמו איזה עם
אפריקני נידח שמאס בטירן אחד והחליפו באחר. הוא היה חייל טוב
כי לא רצה לקבל עונשים והיה יכול להיות שכיר טוב מאותה סיבה
בדיוק.
לפני כמה דקות הסתיים המסדר יציאה, אי שם בבסיס שכוח אל בדרום.
אחרי סוף העולם, ממש לפני אילת שכבר נמצאת אחרי, יש פניה
ימינה. ביום ראשון, בפניה הזו כולם מתעוררים באיזשהו כוח מאגי
עליון, יש מן תחושה קשה באוטובוס בפניה הזו. אח"כ שקט. הכביש
מתפתל בין הרים וגאיות של שממת מדבר, הכביש הראשי נעלם. כל
האוזניות יוצאות מהאוזניים, מסטיקים נבלעים, מקלות סרטן
"נובלס"  נמחצים אל השמשה במקרה הטוב או מועפים כטילי שיוט אל
עבר השממה במקרה הפחות מחונך.
עכשיו האוטובוס לוקח את הפניה שמאלה. אמנם מדובר באותה פניה,
אך כרגע, בדרך הביתה, אין לה שום משמעות, סתם עוד צומת T בדך
הארוכה מאוד אל הציוויליזציה. יובל יושב לפניי. בטח היה נעלב
אם היה קורא את זה. הוא שונא שצוחקים עליו שהוא כזה "צעיר"
ולחוץ בית, אבל מה לעשות, זה נכון. לפני כמה דקות היה נדמה
שהאוטובוס ממש נוטה חזק שמאלה בגלל כל החבר'ה שנצמדו לשמשה כדי
לצחוק עליו, מתרוצץ עם תיק ענק בין נהג לנהג, קצין לקצין, שואל
וחוקר ונובר בסוגיית זמני ההגעה המשוערים של כל אחת מההסעות.
בסוף הוא בחר את האוטובוס שלי, שנוסע לבאר שבע.

כשהתחלנו לנסוע, לא יכולתי שלא לשמוע את צפצופי הסטופר שלו
פועלים, משווה זמני הגעה לבאר שבע דרך הערבה לעומת הכביש שעובר
במצפה רמון, שאותו כבר מדד. הוא  קיווה לתפוס את הרכבת של עשרה
לשבע. רכבת אחרונה. אם יחמיץ אותה, ייתקע בבאר שבע, מסתובב אבל
וחפויי ראש בתחנה המרכזית של בירת הנגב, לא מפסיק לחשוב על
ההסעה לחיפה שהיתה מורידה אותו שתי דקות מהבית. אם יספיק, הוא
ידלג מעל (יותר נכון ממזרח) לפקקים של הערב, יגיע 45 דקות
מוקדם מהצפוי הביתה, ואפילו יספיק להתחלה של המשחק של מכבי נגד
פזארו. אכן, החלטות הרות גורל.

"איפה האוזנית שלי? אני לא מאמין.." הוא פתאום נעמד במקומו.
"הנה היא!" הצבעתי אל עבר האוזנית שלו שנפלטה מאוזנו גדושת
הבמבה.
"לא. אני מתכוון לגומי שמתלבש על זה. זה לא נוח ככה."  הוא
התכופף והתחיל לחפש, עם הנשק עליו, בחושך מוחלט. אחרי כמה דקות
הוא הבין שהפסיד בקרב, וחזר לעסוק בחישובי זמנים.
"פאק אני לא מאמין, אין סיכוי. אתה יכול לנסוע יותר מהר
בבקשה?" אמר לנהג.
"אני לא ממהר לשום מקום. כבר אין לי שום סיבה..."  הוא ענה
ונשמע כמו מי שעומד להירדם עוד שניה, אחד מני רבים על הכביש
הישר והמסוכן הזה.

הוא באמת נסע לאט. אין דבר שלחוצי הבית שונאים יותר מאשר נהגי
אוטובוס איטיים. זה לא מפתיע - כששמים את רשיון הנהיגה/מקור
הפרנסה של זר מול עוד חצי שעה של אזרחות, ללחוץ הבית הממוצע
אין ספיקות. תאונות דרכים הופכות לשמועה ללא ביסוס, נופים
פסטורליים מרגיעים ושקיעות מדהימות הם רק השתקפות בזגוגית
הסטופר וירח המדבר הגדול שבוקע בצבעי כתום-צהבהב בשמיים אדומים
אינו אלא תזכורת לשעה המתאחרת. בעוד אני שומע מוסיקת עולם
בדיסקמן, מדמיין לעצמי קליפים שלמים, עקבתי משועשע אחרי מבטו
של יובל, סוקר את הסמיטריילר השלישי שעוקף אותנו, עשרות טונות
של חול בניין שיגיעו לבאר שבע לפנינו. ההפסקה בדימונה יצקה את
הייאוש על פניו של יובל באופן סופי.

השעה 18:51. עוד שלוש דקות הרכבת האחרונה יוצאת. אפשר לראות
אותה כבר. הנהג המניאק לא מסכים להוריד את יובל ברמזור. כל
ההסעה שוב דבוקה לחלונות , הפעם לצד ימין. מחכים לירוק. הנהג
עוצר אחרי הרמזור. יובל מתכונן לריצת חייו; מסדר את הנשק כמו
לפני מסע, את התיק הוא דאג להעלות מתא המטען בדימונה כדי לא
להפסיק זמן בזינוק. צחקתי עליו כשעשה את זה אבל חייבים להודות
שזה היה חכם לנוכח הרכבת שעומדת עכשיו בתחנה. לחץ אוויר הדלתות
נשנק לרגע והדלתות נפתחו. יובל לא דהר אל מחוץ לאוטובוס אלא
ממש נשאב החוצה כמו הנוסע השמיני ועוד כל מיני יצורי חלל
שמוצאים את מותם בהפרשי הלחצים שבין אוטובוסים של חיילים לעולם
של אזרחות. עשרות זוגות עיניים הביטו בפליאה בכוחה הגדול של
האזרחות הזמנית: יובל, בעליה הגאים של כרס בורגנית קטנה, בחור
די קטן ולא בולט, מסורבל כזה, הפך לפתע ללוחם סיירת ללא חת,
טיל אנושי, מכונה משומנת ששמה לעצמה מטרה לפשוט את מדיה עוד
לפני 9 בערב, תיק גדול, נשק וכומתה רצים אחרי יובל, בדרך
לרכבת.

אחרי רבע שעה אלישיב קיבל מיובל טלפון מאושר. הוא על הרכבת,
משייט במהירות של 140 קמ"ש לכיוון צפון. דווקא די שמחתי
בשבילו. עם כזו נחישות, כל מה שהוא צריך לעשות זה לשנות את
המטרות שלו והוא עוד יגיע רחוק.

הרמקול ברכבת הכריז על ההגעה הצפויה לתחנת בית יהושוע. אבא שלו
כבר דיווח שהוא "מוקי" בעמדה, מוכן לסייע בחלק האחרון של המסע
של בנו כנגד הזמן. הדיסקמן עם האוזנית המציקה שוכב על משכבו
בתיק כבר מהרצליה, יובל כבר עומד מול דלת הקרון, מוכן להישאב
החוצה. תקתוקי הפסים הופכים לקצובים ומהירותם פוחתת. המתח
גואה. הנסיעה כבר ממש איטית, הוא מזהה את הסובארו המשפחתית
ממתינה כרכב מילוט, משולבת לראשון עם קלאץ' עד הסוף. הרכבת
נעצרת, נשמע צפצוף נעים או אזעקת הזנקה. אף אחת משתי הדלתות לא
נפתחת. יובל לוחץ על הכפתור הירוק, אך הדלת לא נפתחת וגם אם
הייתה נפתחת, מאחוריה הפרש גבהים של מטר וחצי עד לרצפה ומיד
לאחר מכן גדר. יובל נזנק לדלת השניה שאומנם נפתחת אך חושפת חור
שחור. אישוניו המצומקים של יובל, מורגלי ההלוגן, נפערים
לרווחה, מחפשים בדל של מידע חזותי שניתן לדווח עליו למרכז
הפיקוד. אין להם סיכוי. יובל ניצב בפני חושך מוחלט. הוא מחליט
להמשיך לקרון הבא, מחפש רציף. תוך כדי התנועה במעברים הצפופים,
נשקו של יובל שרשם עד כה רק קומץ קטן של מקבצים בינוניים על
מטרות קרטון, רושם לזכותו כמה נפגעי אמת. יובל מצליח להגיע
לדלתות, רק כדי למצוא עצמו באותו מצב בדיוק - דלת עם מבוי סתום
שלא מוכנה להיפתח ודלת שנפתחת אל חור שחור. אישוניו של יובל
משדרים פאניקה. הדיווחים לאחור לא מעודדים את יובל שמתחיל גם
הוא לדמיין את עצמו בבינימינה. נדמה לו שהוא מזהה ריצפה בגובה
סביר. שתי חיילות שהיו שם איתו די משועשעות מכל הסיטואציה.
יובל לא טוב במצבי לחץ. יובל קופץ.

זו הייתה חתיכת נפילה הוא חשב לעצמו. עיניו עדיין לא הסתגלו
לחשכה, וכל שהיה יכול לראות היה הילת עיר האורות, נתניה, על
העננים. הנשק שלו, רעב לקורבנות נוספים אחרי מעבר הקרון, ניצל
את הנפילה הזו כדי להכאיב גם לבעליו הנוכחים. רעש מנוע הדיזל
האימתני של הרכבת המתחילה בנסיעה הבליע את זמזום הרכבת החדישה
שהגיעה מהכיוון השני. הוא עמד כשגבו מופנה אליה, מביט משתהה
בצל השחור של עצמו שהופיע במפתיע מתוך החשיכה.

ההלוויה הייתה קשה. הלוויה של צעיר במלוא מובן המילה. אפשר
לומר שזה גם מה שהרג אותו. בהלוויה שכזו אין יותר מדי דברי
הספד כי אין מה להספיד. המחשבות מרוכזות רק במה שהיה יכול
להיות, לאן יכול היה לטייל, את מי יכול היה לאהוב ואת היופי
שאישוניו היו יכולים לראות.
אף אחד לא אמר ולא יאמר זאת לאמו השבורה, אבל את כל הדברים
האלו היו לו, לבנה יובל, בשעות שלפני מותו. הוא היה יכול
להקשיב בווקמן שלו למוסיקה שמימית במקום לדיווחי תנועה, ליהנות
מנופי מדבר קסומים, שקיעת חורף רוויית עננים וזריחת ירח גדול
וצהוב מעל מדבר בצבעי חום-כחול בהיר. הוא יכול היה להישאר
בקרון ההוא עם שתי החיילות, לצחוק כמוהן על כל העניין ולספר
להן על האוזנית שנעלמה. תוך כדי סיפור, אחת מהן, זו שהזמינה
אותו לשבת לידה, הייתה מגלה את מכסה הגומי של האוזנית בתוך
אוזנו, ושלושתם היו צוחקים. ברכבת חזרה מבינימינה הוא היה יכול
להיות שופע חוש הומור ולסיים את הערב הזה עם מספר טלפון.
אבל יובל מיהר - הוא התרכז בסטופר שלו וקפץ אל החושך. הוא
איבד את החיים הרבה לפני התאונה. במהדורת החדשות של חצות, אחרי
הדיווח של התאונה, דיווחו על ההפסד של מכבי לפזארו.