בילדותו הוא סבר שיהיה אדם דגול, כמו אביו.
כשהתבגר רצה לטייל בעולם כדי לספר לחבר'ה מה ראה.
באוניברסיטה הוא פגש מורה דרך שנתן לו השראה עצומה וכך הוא
נהיה מורה.
כעת, כשהוא פוסע בין מסדרונות בית הספר עם תיק שחור בידיו,
שקנה לפני שנים מספר,
ידיו מלאות באבק גירים עוד מהשיעור הקודם ומשקפיו מאודות מהעשן
בחדר המורים.
החליפה שלו כבר מזמן התבלתה, גם הנעליים שלו יצאו מהאופנה אי
שם בשנות ה-70 , הוא המורה היחיד בביה"ס ששם עניבה בכל בוקר
ואין לו יותר מאחת כי את כל הכסף שלו הוא משקיע בלימודים
ובחוגים של הילדים שלו.
והוא בדרך לשיעור נוסף, בתקווה שישנה משהו וישפיע על מישהו כמו
המורה ההוא באוניברסיטה.
הוא נכנס אל תוך הכתה וכמו בכל יום פוגשת אותו חבורה של
תלמידים עייפים והיפראקטיביים, הוא מתיישב ומתאנח על כיסאו.
התלמידים מעיפים עליו אווירונים מנייר, הבנות מרכלות על שלושת
השערות שנשארו לו על הראש, על המשקפיים עם הזגוגיות הענקיות,
על העניבה הבלויה והחליפה המקומטת, על הנעליים שלדבריהן "ברוגז
עם המכנסיים".
הוא מנסה להשקיט אותם, בכל דרך אפשרית, הם לא מקשיבים ודמעות
עולות בעיניו, הוא רוצה שילמדו, שיקשיבו לו, הרי הוא למד כל כך
הרבה להיות מורה.
הוא מוריד את עיניו שמביטות בקריקטורה שלו על השולחן שהתלמידים
דאגו לצייר כמה דקות לפני תחילת השיעור והוא חולם על מסע סביב
העולם, ברגע שילדיו יסיימו את הלימודים ואת הצבא, ואחרי שיאסוף
מספיק כסף ועל הרגע שבו הוא יהיה אדם דגול כמו אביו.