[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







משהו אמיתי
/
מאיפה להתחיל.

מאיפה להתחיל.
כל כך הרבה פעמים כבר, לא ידעתי מאיפה להתחיל.
לפני חודש בדיוק עמדתי ביער, באדמה מתחתי שאריות זעקותיהם של
אחיי שהומתו, מעליהם צומח עשב ולידם העצים השותקים.
לפני חודש בדיוק רגליי דרכו על אדמה, שבתוכה קבורות עצמות
קטנות, מתפוררות לאפר, של שמונה מאות ילדים תמימים, כולם בני
אפס עד עשר. אפס עד עשר. קולה של המדריכה עוד מהדהד בי וצורם
בי וחי.
ואני ראיתי רק עשב ירוק, ושמעתי רק שקט.
ועל אדמת אחיי המתים, ילדיי הקטנים, אהוביי שלא הכרתי - שרתי
את התקווה ובכיתי.
העצים שם שתקו, ושנאתי אותם, ופחדתי מהם.
לפני חודש צעדתי על מסילה של רכבת. כפות רגליי בערו בתוך נעליי
כנשרפות באש. צעדתי על מסילת הרכבת ועיניי רואות קרונות טסים
לאורכה, מביאים עמם רגעים אחרונים של חיים, וחוזרים - לוקחים
עמם את בשורת המוות הריקה. שועטים הקרונות בראשי, דורסים,
רומסים, רועשים - לקרונות שלי אין קטר ואין מי שידריך. הם לא
מתחילים ולא נגמרים. הם שם. וראיתי את האינסוף מול עיניי - את
האינסוף שאליו שעטו הקרונות, אותו סוף שלא היה לו סוף, ולעולם
לא הפסיק, אף לא לרגע. ומאות דונמים של מוות טהור, חי. והרגשתי
קטנה לעומת האינסוף שנמצאתי בתוכו, ובכלל לא הבנתי.
לפני חודש פצעו בי אבנים דוקרניות, ומעדתי בהלכי ביניהן,
אפורות וקרות. אבנים שרצו להזכיר, ולא הצליחו. ומתוך זעקתן
הברורה והחדה והנואשת להזכיר - הרגשתי איך קמים שם לתחייה מאות
אלפים שלא הבינו, כמוני, שהגיעו אל תחנה של רכבת, שהשעון בה לא
זז מעולם, שבה מושגי הזמן נמוגו, שבה המוות קבע לעצמו מהירות
חדשה, שאין מתחרה לה. והמהירות של המוות במקום שבו דקרו בי
האבנים הייתה מהירה מכל -  אפילו מהירות האור לא השיגה אותה.
לא היה במקום הזה אור. קרחת יער חשוכה, מרוחקת, שנותרה בה רק
הנצחה של אלפי אבנים אפורות - שרוצות כל כך להזכיר, ולא
מצליחות.
ולפני חודש, נחנקתי. לפני חודש הרגשתי איך רגליי קורסות תחתי,
ואין לי לאן ליפול - ואיך אפול אל רצפה רוויה כתמי גז וגופות,
איך ארשה לעצמי להיכנע כשמול עיניי מאות אנשים, כמוני, בזעקות
נואשות ושברי היאחזות, והם בוכים - ודמעותיהם האחרונות נספגו
ברצפה הזו, ושיערם הלח התחכך ברצפה הזו, וגופותיהם חסרות הגוון
ופניהם נטולי ההבעה וידיהם הנלחמות, נאחזות בשארית הנשימה -
כולם היו פה, נגעו פה, נפלו פה - ואני אינני יכולה ליפול,
ורגליי קורסות תחתיי, והמתים חיים פה - כולם היו בי, נגעו בי,
נפלו בי.
לפני חודש החזקתי פרח צהוב שצמח ליד המחנק המעיק, המכניע,
ודמעה זלגה מעיני הרואה ומתקשה להאמין -  שכמו הפרח, גם אנשים
חיים פה, ליד המחנק - בבתים צהובים ולבנים וכתומים. וחיים -
מעבר לגדר שבה המוות נפסק, חיים אנשים.
לפני חודש עמדתי מול השריפה, נכבלתי בשלשלאות כבדות לכלות את
אחיי. והוכרחתי לראות איך הם נגמרים, בפעם האחרונה, והוכרחתי
להיכוות מחום הלהבות. לפני חודש עמדתי, ופחדתי לגעת ופחדתי
להאמין - והמבט בעיניי נותר אילם, וקולי השתתק, וראיתי אותם,
שפופים, כנועים, עייפים, מעמיסים על האלונקות עוד גופה ועוד
אחת, ומשליכים את אחיי, אחיהם שלהם - אל תוך השריפה.
לפני חודש המוות התרכז להר עצום ולא הגיוני, הר של נעליים, של
שיער, ושל אפר.
לפני חודש המוות התרכז להר עצום של פחדים, של דמעות.

אני עדיין פוחדת.


23.5.2002







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בנות... בשביל
מה צריך אותן?!





אחד שבת שברה לו
את הלב


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/6/02 15:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
משהו אמיתי

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה