אני בסוף אשתגע, נשבעתי לעצמי
רציתי לצרוח, לא יכולה ככה יותר, לא מסוגלת
היום הזה מעיק כמו שצריכים לאכול שבע עשרה חצילים מגעילים ובא
לך להקיא
(במחשבה שניה, מתי מכריחים אותך לאכול שבע עשרה חצילים?? לא
חשוב. הכוונה ברורה אני מקווה)
רציתי להגיד לה 'חמודה זה רק את, רק את שמחליטה איך זה יהיה,
היום הזה, את לא חייבת שהוא יהיה ככה', והיא רק יושבת חושבת
כותבת, משתגעת פה... כל יום נראה בדיוק אותו דבר כמו זה שהיה
לפניו, רק בשינוי השם. איזה חיים... אני אמות בסוף. כולם מתים
בסוף, מה את חושבת? שרק את תמותי בסוף בגלל שזה מה שאת?
והיא מנסה להתחבר לעצמה, לכתוב כמה היא משתגעת. זה קצת מצליח,
אבל לא מאוד. מנסה לעשות שיעורים, אבל אין לה כוח לזה. היא לא
מבינה כלום, בטח שאת לא מבינה, מה רצית? להבין ישר? תקראי קצת,
תסתכלי על זה, תראי מה העיניין, מה הקטע של זה. לא, אין לה
כוח. פרינססה. מה שאת לא יודעת את לא לומדת? אה? כן בטח. למה
שתלמדי? ככה, לא בא לה. וזהו. היא החליטה.
אז היא באה וכותבת, משתגעת פה, כותבת כמה היום הזה... כל הימים
בחיים שלך נראים אותו דבר, כל דקה נראית כמעט כמו זו שהייתה
לפניה, לא יכולה יותר.
לא, זאת לא אני, זאת רק החסרת תכלית שבי. רק היא. חסרת תכלית,
מי את בכלל? כן בטח. את חלק ממני. שאלה מפגרת. אבל, לכל דבר
בעולם אמורה להיות תכלית, לא? כלשהיא אבל יש לכל דבר. לכל דבר
כל דבר כל דבר, וגם לך. לכי תמצאי מה התכלית שלך כאן... זאת
שבשבילה את כאן. בעולם הזה. הרי לא באת סתם.  לכי, תחפשי,
תמצאי, ותבואי להגיד לי מה מצאת.
בהצלחה לך (כן בטח)
יהיה בסדר, רק תפסיקי לדאוג.
תפסיקי לדאוג.
תפסיקי
לדאוג...