אלוהים הכניס את המטבע לכיס המעיל והתיישב על הכסא האפור. השעה
הייתה מאוחרת. הוא פיהק והציץ בשעון. המכונית השחורה נעלמה אל
הכביש הראשי ומזדה לבנה הגיחה אחריה וצפצפה לו.

"תשעים וחמש מלא!" צעק הנהג מהחלון.
אלוהים הנהן. הוא פתח את מכסה הדלק, איפס את מחוון הליטרים
והזרים את הדלק אל המיכל.
"תגיד!" צעק לו הנהג הממושקף, "זה שתדלק פה הרגע עם הוולבו
השחורה, לא היה חרדי?"
"היה" אלוהים השיב.
"מנייקים אלה." הממושקף קילל, "לא מספיק שהם מזיינים אותנו,
הם גם נוסעים במכוניות שהלוואי עליי ועליך."

אלוהים משך בכתפיו. לא היה לו מה להגיד, העייפות השתלטה עליו.
הנהג יצא מהרכב והביט במחוון הליטרים בריכוז.
"תאמין לי," הוא אמר, "אלה זונות אלה. אלה עלוקות! קורעים לנו
את הכיס ואחר כך מסתובבים עם הוולבו שלהם, לנקר לנו את
העיניים. נעלמה הבושה."
אלוהים הנהן.

"אני צודק או לא?" הנהג ציפה לתשובה.
"לא יודע," אלוהים ענה, "אני לא מבין בפוליטיקה. דווקא השאיר
טיפ יפה, היה מנומס."
"בטח, בטח," הממושקף ירק על הרצפה וקילל, "עם המיליונים שגנבו
מאיתנו לא ישאירו טיפ יפה?" הוא הביט באלוהים ושפתיו רעדו. "אם
הייתי תופס אחד מהם גונב, אם רק הייתי תופס אחד מהם על חם,
הייתי גומר לו על הצורה!"
"אתה רוצה תוסף?" אלוהים שאל.
"כמה זה?"
"ארבעים שקל"
"גנבים התחנות דלק האלה..." הנהג התרתח.
"שמן, מים?"
"לא!" הוא ענה, "שבוע שעבר בדקו ואמרו שחסר. בינתיים הרכב נוסע
כמו נמר. תמיד הם בודקים ואומרים שחסר, מה אני לא מכיר את
הזבלים האלה?"

אלוהים שתק. הוא הציץ בשעון וראה שנותרו לו פחות מעשרים דקות
לסוף המשמרת. שום דבר אחר כבר לא ממש עניין אותו.

"מאה שישים וארבע" הוא אמר לנהג.
"זונות!" הנהג קילל, "כולם פה זונות, תאמין לי". הוא הוציא שטר
של מאתיים שקל מכיס החולצה והושיט אותו לאלוהים. "משמעת צריך
פה, יד קשה, אין דרך אחרת. לא שזה אשמתך," הוא פנה לאלוהים,
"אתה דווקא נראה לי בסדר. גם אותך מזיינים כנראה."

אלוהים לקח את השטר אל האור, הניף אותו לכיוון המנורה והסתכל
בו בריכוז.
"אדוני!" הוא אמר, "זה שטר מזוייף."
הנהג התקרב לעברו. "מה אמרת?" הוא שאל.
"אמרתי שזה שטר מזוייף אדוני. אני לא יכול לקבל אותו, אני
מצטער."

הנהג הניח את זרועו על כתפו של אלוהים, הרקות שלו התנפחו. הוא
הניד את ראשו בתמיהה.
"אתה קורא לי רמאי?" הוא שאל נינוח.
"אני רק אומר שהשטר הזה מזוייף אדוני." אמר אלוהים.

הנהג הרים את משקפיו אל מצחו בהבעה מאוכזבת. הוא הידק את זרועו
סביב כתפו של אלוהים, לקח נשימה ארוכה, ונעץ את ברכו בחזהו.
אלוהים נשכב על הרצפה. הוא התפתל. טיפות הדם שירק צפו
בהפגנתיות על שלוליות השמן. "מי אתה חושב שאתה?" הנהג שאל אותו
כשרגלו מונחת על צווארו של אלוהים. "אה פישר? מי אתה בכלל? מי
אתה שתקרא לי גנב?"

אלוהים נשך את שפתיו. הוא שכב על הבטן, ראשו היה מסוחרר. ריח
סמיך של דלק חדר אל נשימתו. הנהג זרק את השטר על הרצפה, הוא
בעט בו פעם נוספת וקילל. אחר כך פנה אל המכונית ולחץ על דוושת
הגז. קול צעקתו נבלע בחלל האוויר.

אלוהים ניסה להתרומם. כאב חד הציף אותו. הוא צעד באיטיות אל
הכסא האפור וניסה להתיישב עליו. התחנה הייתה ריקה מאדם, רוח
עזה החלה לנשב, מלווה בטיפות גדולות של גשם. ידיו החמיצו את
משען הכסא. אלוהים ניתז אל הרצפה, ראשו נחבט באספלט המזוהם.
עיניו נעצמו.

כשפקח את עיניו ראה מולו אלוהים קיר לבן מתקלף בחיבוריו עם
התקרה. השעון על הקיר הראה ארבעים דקות אחרי חמש. סדין לבן
כיסה אותו עד מותניו. מיטת הברזל חרקה.
"איפה אני?" הוא שאל.
"אתה כאן ברמב"ם..." אמרה לו אחות זהובת שיער במבטא רוסי כבד.
"אתה כאן בידיים טובות. הכל יהיה בסדר." היא ליטפה את ראשו
בחמימות. כפות ידיה היו חלקות, מגען היה עדין.

אלוהים הסב את מבטו אל החלון הגדול. את גופו פילח כאב עז שהחל
בסרעפת והתפשט לקצות אצבעותיו. הוא נאנח. רוח קרה חדרה אל
החדר. האחות התקרבה אליו וכיסתה את כתפיו.

"תראי!" הוא אמר וניסה להצביע לעבר החלון.
היא חייכה. עיניה הירוקות פנו מזרחה. הן נצצו.

השמש זחלה לה באיטיות מנומנמת והציצה מבין ההרים. האוויר התמלא
נקודות עמומות שהשאירו אחריהן שובל כתמתם. היום החל להפציע
ומילא את השמיים בכתמים בהירים של אור עתיק. ציוץ הציפורים
העיד על הימצאותן.

"אתה יודע..." אמרה לו האחות, "אני עובדת פה כבר כמעט שנתיים,
מאז שעליתי לארץ." היא שתקה לרגע, בוררת את מילותיה, "את
המשמרת הזו אני אוהבת במיוחד. יש משהו נפלא בשעות האלה."
הוא הביט בעיניה משותק.
"אתה החולה הראשון שלי שמבחין בזריחה הזו" היא אמרה. "אנשים,
כשהם חולים, עסוקים בעצמם ובכאב שמטשטש אותם. זה טבעי, אני
חושבת..."  היא הוסיפה מהורהרת.

שפתיו של אלוהים נמתחו מעצמן.
"זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו." הוא אמר לה.
האחות חייכה בדממה. היא עמדה שעונה על הקיר כשידיה משולבות.
"כן" היא אמרה. מבטה היה נעוץ בשמיים האדומים, "זה פשוט עוצר
נשימה..."

היא קשרה את חלוקה ופנתה אל חולה שזה עתה התעורר. הוא סימן לה
בידו לעזרה. היא לא ראתה כיצד אלוהים מניד את ראשו מצד אל צד
במבוכה. הוא התכוון למשהו אחר.