מינץ היה המורה שלנו להתעמלות בחטיבת הביניים.
הוא היה בערך בן 50, וכבר היה זקן מידי ומיואש מידי כדי לרוץ
ריצת 10 מטר.
כולנו שנאנו אותו ולעגנו לא מאחורי הגב, והוא בתמורה הריץ
אותנו שיעורים שלמים, כשהוא יושב על כיסא עץ ישן שכבר, אני
מוכן להשבע, קיבל את הצורה של התחת שלו, וחייך אלינו בסיפוק.
לכולם הוא קרא גולם.
"גולם, בוא הנה." "גולם, עוד סיבוב." "גולם, תן גז."
אלי הוא היה קצת יותר נחמד, אולי כי הוא הבין שכמה שאני אשתדל,
תמיד אני אגיע אחרון. לי הוא נהג לומר: "גולם מותק, עזוב,
עצור, חבל על הזמן של שנינו."
כשהוא דיבר הוא לא הזיז את השפתיים במילימטר והביט ישר קדימה,
עיניו תקועות באופק. משקפי שמש מלבניות כיסו אותם. תוסיפו לזה
את הכינוי "גולם" שהוא הדביק באהבה לכולנו, ללא יוצא מן הכלל,
וכך הוא ווידא סופית שלעולם לא נדע למי הוא מדבר. "גולם!" הוא
היה קורא. כולנו היינו מסתובבים. "לא אתה!" הוא הרים את קולו,
עיניו לא זזות. "אתה...! אתה! נו, בוא הנה!" חצי כיתה הייתה
מתקדמת צעד קדימה.
הטקס המתסכל הזה היה אורך לפעמים מספר דקות ארוכות, עד שהגולם
האמיתי היה מתגלה ומינץ שוב נראה מרוצה.
הוא תמיד היה מספר לנו על תלמיד בשם יונתן, שהוא לימד לפני 10
שנים. יונתן הזה היה כנראה ממש מהיר, כי תמיד כשרצנו הוא היה
אומר "לא, לא, לא. אתם יודעים כמה ההוא, יונתן היה עושה?"
ואנחנו היינו מביטים בו בעייפות, ממתינים בחוסר חשק לעוד סיפור
ארוך אודות יונתן. אם אני זוכר נכון, יונתן נהרג בצבא. בלבנון.
גם על זה מינץ דיבר. "הוא היה בצנחנים. ראשון בגדוד."
לכולנו כבר די נמאס לשמוע על יונתן, ורובינו עברנו למצב חירשות
חלקית כששמענו את מינץ נאנח: "לא, לא, לא..."
כשהגענו לכיתה ט', כבר היה ברור שמיכאל יערי רץ הכי מהר בשכבה.
הוא היה טוב עוד מז', אבל עכשיו הוא השיג את כולנו בהפרשים די
מזעזעים.
הוא רץ כשהרוח מכה בפניו, נראה כאילו נולד לזה, וכולנו מתנהלים
אחריו בעצלתיים. התחרותיים שבינינו השקיעו כל מאמץ, ורצו אחריו
כשעיניהם עצומות וידיהם פרושות קדימה, אך כעבור כמה דקות הם
תמיד נעצרו, מתנשפים בכבדות.
מינץ היה קם מידי פעם מכיסא העץ הנצחי שלו, מניף את אגרופו
ואומר: "גולם! גולם מיכאל! מהר, יותר מהר!" חיוך של גאווה פרוש
על פניו.
יום אחד, כמה ימים לפני חופשת פסח, מינץ הודיע לנו שהיום רצים
1500. הוא הסביר בקצרה, נתן זמן לשאלות, והתיישב על הכיסא,
כשהסטופר ביד אחת והיומן בשנייה.
התחלנו לרוץ לפי סדר האלף-בית. חלקנו בזוגות. חלקנו ביחידים.
מדי פעם שמענו את ה"לא, לא, לא..." המפורסם. הפעם הוא הוסיף גם
שהכיתה שלנו היא האחרונה בשכבה. שמו של יונתן היה שזור בכל
משפט.
כשמיכאל יערי עמד בעמדת הזינוק, מינץ קם, והביט בו במבט מרוכז.
"מוכן?" הוא שאל. מיכאל הינהן, עיניו תקועות אי שם באופק, כמו
עיניו של מינץ בזמן שהוא מדבר. "קדימה מיכאל!" הוא צעק, טיפות
זיעה נוטפות ממצחו. מיכאל התחיל לרוץ. כולנו עקבנו אחריו
במבטינו, מקנאים.
מינץ לא ישב כל הריצה. עיניו היו נעוצות במיכאל. מדי פעם הוא
פזל אל הסטופר. מיכאל הגיע לסיבוב האחרון, ושפתיו של מינץ נעו
ללא מילים.
חלקנו כבר התפזרו לקפיטריה, אך מינץ לא זע. מיכאל עבר את קו
הסיום.
"תמשיך ללכת... תמשיך ללכת..." הוא מילמל, ידו האחת מנופפת
לעבר מיכאל והשנייה רושמת את התוצאה ביומן.
"אתה טוב, אתה. זה טוב מאד." עיניו של מינץ נפערו. הוא הניח את
היומן והעט על הכיסא.
פתאום הוא פרש את שתי ידיו לצדדים. כולנו עקבנו אחריו במבטינו.
לא הבנו מה קורה. הוא התחיל לנופף בהם. "אני קורא לאחות!" צעק
נדב.
בעוד הוא רץ, חיוך עילאי נשפך על פניו של מינץ. עיניו התמלאו
אור. לפני ששמנו לב, רגליו לא נגעו עוד באדמה. הוא נופף בידיו
מהר יותר ומהר יותר. הוא הגיע לגובה העץ, ואז עבר אותו. הוא
המשיך להתרחק מאיתנו. למעלה, למעלה.
ראשי כולנו היו נשואים אליו. כמעט התעלפתי. "זה טוב מאד!" מינץ
קרא שוב לעבר מיכאל ההמום. "זה טוב יותר מ..."
את המשך המשפט כבר לא שמענו. מינץ נעלם בין העננים.