אתמול ראיתי את ג'ון לנון בקו 61. בטוח.
ואל תנסו עלי אפילו את כל הקטע הזה שהוא מת, כי זה לא יעבוד.
אני יודעת מה ראיתי.

אתמול, בערך ב8 בבוקר, אחרי חצי שעה של המתנה, הגיע סוף סוף
האוטובוס. עליתי עליו, עייפה ועצבנית, שילמתי וישבתי במקום
הראשון שראיתי.
כשהורדתי את התיק הפלתי אותו בטעות על הרגליים של ג'ון.
"סליחה." מילמלתי, וסובבתי את ראשי, אבל הוא מייד הסתובב
בחזרה.
הולי שיט! זה ג'ון לנון! הוא דווקא נראה די בסדר, בשביל מישהו
שאמור להיות מת כבר די הרבה זמן. השיער שלו קצת כהה יותר
והשפתיים קצת יותר עבות, אבל הוא הסתגל די טוב לאלף השני. הוא
לבש ג'ינס וסוודר כחול כהה, ונעליים חומות.
כל הנסיעה פזלתי אליו. מדי פעם הוא הציץ אלי בחזרה. ת'אמת, הוא
לא עשה הרבה. סתם, הביט בנחת מהחלון. שם רגל על רגל. ואז החליף
רגליים.
קיוויתי שנרד ביחד, או שהוא ירד לפני, ואז הוא יסמן לי עם היד
בתנועה ג'ון לנונית כזאת, ואני אזיז את התיק כדי שהוא יוכל
לעבור. אבל ג'ון לא עשה סימנים של ירידה מהאוטובוס ואני התחלתי
לאבד את הסבלנות.
אישה מבוגרת עלתה וישבה מולי. מול ג'ון התיישב נער בלונדיני,
ואף אחד מהם לא נראה כאילו מזיז לו שהמוזיקאי הכי מוכשר
בהיסטוריה חזר מעולם המתים.
הזקנה פזלה אליו אולי פעמיים, הנער בכלל לא. שאלתי את עצמי אם
זה מעליב אותו, או שהוא בכלל מעדיף שיעזבו אותו בשקט. ואולי
הוא פשוט מחפש קצת שלווה. תהיתי לאן הוא נוסע. ומה הוא בכלל
עושה בישראל. יוקו יודעת שהוא פה? נוסע באיזה אוטובוס מצחין
בצפון תל אביב? כי אם היא הייתה יודעת אני בכלל לא בטוחה שזה
היה משמח אותה. יוקו המסכנה, אין לה מושג מכל זה.
בכל מקרה, התנועות המעטות שלו לא הסגירו כלום. ג'ון שוב החליף
רגל. האוטובוס עצר בתחנה שלי. קמתי, הרמתי את התיק והתנהלתי
לאט לאט לעבר הדלת שהשמיעה את ה'תססס' המוכר שלה. הסתובבתי
לאחור, אבל ג'ון לא ממש התעניין בי. ירדתי מהאוטובוס. הבטתי בו
דרך החלונות הכהים. האוטובוס התחיל להתרחק. פתאום הוא סובב את
ראשו לאחור וקרץ אלי. נשבעת.
ואל תנסו עלי אפילו את כל הקטע הזה שהוא מת, כי זה לא יעבוד.
אני יודעת מה ראיתי.