[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








כבר יותר מחודש עבר מאז יום העצמאות. בהתחלה פשוט שכחתי את
הדגל בחלון. ושוב. אחר-כך זה נהפך עקבי מדי מכדי להיות משהו
שסתם קורה. אחרי זה, חשבתי שכנראה אני פשוט לא רוצה להוריד
אותו משם. שיש בזה אפילו משהו מרגש, ואני צריך לכתוב על זה
סיפור, שאתחיל אותו במילים "כבר יותר מחודש עבר מאז יום
העצמאות". אבל התברר לי שעוד לא עבר חודש, ואמרתי לעצמי שעכשיו
זה כבר לא לעניין, כי זה לא יהיה אמיתי. אולי משכנע, אבל בטח
לא אמיתי.

אבל מה לעשות שכבר יותר מחודש עבר מאז יום העצמאות ועוד לא
הורדתי את הדגל מהחלון.

חשבתי על זה. בכל אשם עניין ה"פוליטיקלי קורקט". זאת אומרת,
תמיד הוא היה שם, גם אם לא קראנו לו ככה. אבל היום זו השורה
האחרונה לכל דבר. העריצות המוחלטת הזו, של "הדבר הנכון" -
אנשים הרי לא יודעים בכלל לחשוב אחרת. פעם היה פוליטיקלי קורקט
לתלות דגל בחלון ביום העצמאות. היום פוליטיקלי קורקט לתלות
אותו קצת לפני, ולהוריד אותו מייד אחרי - מחכים לשנייה שייגמר,
ואז מקפלים ודוחפים אותו באיזה ארון. למשך יום אחד הכחול-לבן
כיסה הכל, גם אם בשכבה קצת פחות סמיכה מאשר פעם. למחרת הוא
גווע ודועך והאפרוריות משתלטת.

אנשים כבר לא שוכחים את הדגל בטעות עוד כמה ימים. הם נאורים
מדי, אינטליגנטיים מדי, קוסמו-פוליטיים, אנשי העולם הגדול. הם
לא מאמינים בסמלים, ובטח לא בדגל שהוא לא יותר מפיסת בד צבועה.
כל מה שלימדו אותנו בגן, על צבא הגנה לישראל, ועל השלום, וכל
מה שקראנו בספרים בבית-הספר - זה הסנטה קלאוס שלנו, רק בלי
המתנות. ועכשיו, כשהתבגרנו מספיק כדי לראות את זה, אז אולי
נתלה דגל בחלון בשביל הילד, אבל לשכוח אותו בטעות עוד יום?!

ימים קשים לאנשים שאוהבים דגלים. אני מניח שאפילו אבנר כרמלי
כבר בטח לא מוכר טוב כמו פעם. "הימאים" עלק. ודנידין, שמעתי
שגם הוא ירד לזנות - "דנידין ושירות הביטחון המסכל" או משהו.
נדמה לי שזה היה אותו סופר שכתב אותם, ולא עוזבת אותי התמונה
שלו, שפוף מול העורך בהוצאת הספרים ("...אתה מבין מר שריג,
הימאים כבר לא הולך היום. אפילו חסמבה לא מה שהיה. כל הדברים
הציוניים המיליטנטיים כבר לא תופס, אתה לא יכול ללכת על משהו
עם שלום?").

בטח שלא השארתי את הדגל סתם. וזה גם לא כמו בבית של אבא ואמא
שהיינו שוכחים את הדגל בחלון איזה חודשיים. שום דבר כבר לא
קורה סתם בטעות. תל-אביב של היום זה לא מה שהיה פעם, וגם אני,
בעיקר לא ביום העצמאות. הכל השתנה לגמרי, חוץ אולי מהבית ההוא
ברחוב ארלוזורוב, קצת לפני פינת דיזינגוף, שגם השנה היו תלויים
עליו הכי הרבה דגלים. ועכשיו, ברגע הזה ממש, אנשים בטח עוברים
ליד הבית שלי, רואים את הדגל ואומרים משהו בסגנון "הוא ממש
דפוק. בטח ימני קיצוני או משהו".

זה כאילו שכל המדינה גדלה איתי והלכה לשרת בקריה או בתל-השומר,
רק כדי למצוא שם את פיני הרס"ר וכל הקצינים במדי הדקרון
שהעיסוק העיקרי שלהם הוא לפחד מ"ביקורת" ולנסות לזיין את
הפקידות שלהם. כאילו כולם שתו איתי את תמצית הרעל המרוכז
מהמספר של הנשק הטבול בסולר, שמנצנץ על מצחו של נגד המטבח
שנחקר במצ"ח על גניבת פרילי. שהתערבב במטווחים, ו"אבטחת
יישובים", וריח טחוב של יריעות ברזנט, ופקידות לשכה מטופחות
מדי, שנוסעות במכונית חדשה לאכול פיצה האט בצהריים.
והמילואימניקים שבאים עם הג'יפ פעמיים בשבוע להביא אספקה.
והנהגים שמילאו את התיקים שלהם ב20- קילו מנות קרב לפני שחזרו
הביתה. איפה זה ואיפה יום העצמאות?

כאילו כולם גדלו איתי וראו את מה שנשאר מהצבא הזה, המלא באנשים
מכוערים. וראו חיילות יוצאות בוכות מהמשרדים של המפקדים שלהם.
ושמעו על החיילת ההיא שהמפקד שלה לוחץ עליה שתשכב איתו. ולא
העיזו לבדוק את זה. כולנו עברנו אונס קבוצתי, והרס"ר פיני עמד
מלמעלה וצעק "המסדר יעבור לדום, עמוד אום". שילכו לעזאזל
כולם.

איפשהו מתחת לכל זה שוכבת המדינה שלי. עם האיש שקפץ עם רימון
והתפוצץ בעמדת הליגיון הירדני. עם המערה החשמלית ועם הילדים
האלמונים. עם רדאר שהיה ואיננו. והדגל בחלון שלי היה מחאה. לכל
המפקדים שלי בצבא, לכל החארות שחשבון הבנק שלהם מתמלא במיסים
שאני משלם. לכל האנשים שאומרים שחבר זה לא קיר. מתחת לכל
האנשים האלה שוכבת התמימות שלי, מחוללת. תוכניות של הטלוויזיה
הלימודית, והילדה היפה של הכתה, ושיעורי חברה. ופתקים קטנים עם
ציורים, ופרחים בסרט, והצגות יומיות. וכל הפעמים הראשונות, וכל
הפעמים האחרונות, וכל הדברים שהפסקתי להגיד במרווח שביניהן.
המדינה שלי, והעם שלי, שהיו אולי רק תפאורה לכל מה שהיה חשוב
לי אי פעם. ובגלל כל האנשים האלה "מדינה" ו"עם" זה כל-כך לא
פוליטיקלי קורקט להגיד. אז שהדגל יישאר שם ושכולם יתפוצצו.
[נכתב במאי 1997]







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה חדשה -
הריבוע הכתום.






צרצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/6/02 15:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שוקי גלילי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה