[1]
גוני ידעה שהסוף קרוב. מהו הסוף לא ידעה להצביע.
כך מתחיל סיפורה של גוני, ואולי זה לא בדיוק רק הסיפור שלה.
לילה של שבת, יום המלכים; יום בו נחים או מביטים אל השמיים
הכחולים. לילה של שבת הלבושה סוודר לבן, צמה מחולקת בשערה. צמה
קטנה יש לשבת, שארית שערה פזור ומעט מקורזל. גוני שוכבת במיטה.
מצעים צהובים עם פרחים כחולים. על חמניות היא חולמת. הרוח לוחש
בעץ שליד החלון. "לילה טוב,גוני. לא אוכל לגלות מה יביא לך
המחר". היא עוצמת עיניים וחושבת על נרייה. איך שוכב הוא, אולי,
עכשיו במיטה הצבאית לבדו. היא חולמת על הקור שעובר בגופו; על
הצמרמורת שמרעידה ודאי את כפות רגליו. אולי הוא שוכב עכשיו
בחוץ מסתכל בשתי עינייו ומחכה למישהו לא חברי במיוחד. אולי
עכשיו הוא שומר על אנשים שיוכלו הם כמוה לישון במצעים צהובים.
הוא הנר הדולק בשבילם. הנר שמאיר באורו הקטן וחולם על שלום
וימים של שמש אמת. "נרו של אלוהים, אם יש כזה בכלל", גוני
חושבת. "מי זה לעזעזל האלוהים הזה שכולם מדברים עליו". "ברוך -
השם הוא חי", תמיד הם אומרים ומוסיפים "יום - יום" "ישתבח
שמו", מלחששים בשקט, אולי כדי שלא ישמע ואולי יודעים הם שאיננו
שומע. "הוא בטוח חירש" היא חושבת, אחרת לא הייתה מלחמה, אחרת
נרייה שלה לא היה שוכב עכשיו בשדה קוצים אלא ישן עימה במצעים
הצהובים. בשדה החמניות הפרטי שלהם. צלילים היו מתנגנים
באוזניהם, צלילים אהובים ידועים; משותפים. היו הם יכולים
להתווכח קצת ולריב בשקט, ללכת כל אחד אל עולמו השקט לכמה דקות
בגבים מופנים במיטה ואז להסתובב, לבקש סליחה ולהביט אחד לשני
בעיניים ולהתכרבל במצעי החמניות של גוני. כמה חם יכול היה
להיות לה עכשיו; נרייה חום גופו יכול לחמם כמעט חדר. כמה חם
ונינוח. היא מזילה דמעות עייפות. הכריות כבר רטובות מדי כדי
לקבל את הבכי החדש. היא בוכה ועוצמת עיניים ומין איש קטן לוחש
לה " אין זמן, אין לך זמן, נצלי את הזמן הבורח". היא מנסה
לשייט עוד כמה רגעים בתוך חלומה הקצר, מנסה לתפוס את משמעויות
האמת הצפונות בו. היא מתעוררת ושוב יודעת גוני, שהסוף קרוב,
אבל מהו אותו סוף. איך הוא נראה, איזו צורה הוא לובש. כמו במין
משחק החלה לשאול עצמה: "זה קשור לחיות ואולי לצבעים; זה קשור
למזג האויר אולי. וחס וחלילה אולי זה קשור לנרייה. ליבה האץ
ופעם וכמעט שיצא מהגופייה שלבשה. נרייה האהוב, נר האלוהים
הנשכח. מתפללת היא למשהו שלא בדיוק ברור לה: "תן לו לדלוק,
תשמור על האש שלא תכבה". מסתבר שגם היא כשאובדת עצות ותשובות,
פונה אליו. היא לא מברכת רק שואלת שאלה עניינית אולי קצת
מתחנפת וחתולית, כי בכל זאת היא אישה והוא אמור להיות גבר. היא
נרדמת בדמעות יבשות שעשו כתמים לבנים דהויים על הכר. היא נרדמת
בתפילה שעולה בהתאבכות מופלאה אל השמיים. היא נרדמת ונרייה
לצידה לא בדמות אמת, אלא נרייה אילוזיוני מתעתע כמלאך בחזיון.
דווקא במלאכים גוני די מאמינה. כשהייתה קטנה אהבה לשמוע על
מעלליו של המלאך גבריאל והדודה סופיה. היום אחרי כל השנים היא
מתקשה לזכור את המעשיות שסיפרו לה הוריה. הייתה היא שוכבת אז
בשנים ההן על ביטנה במיטה ולוחשת תפילה שמעולם לא נכתבה ולעולם
לא תכתב. הייתה טומנת ראשה בכר, בכדי שלא ישמעו חס וחלילה את
בקשותיה, כי אחרת הן לא יתקיימו. גוני נרדמה לבדה, העץ בחוץ גם
הוא כבר נוחר. עליו לא זעים, הציפורים בו לא מצייצות.
נרייה גם הוא נרדם.

[2]
"מה זה היה?", הוא מקיץ. "גוני", שואל. "תהייה בשקט" לוחשים לו
מכיוון לא ברור. הוא מקיץ אך לא פוקח עינייו, מתרפק הוא עדיין
על גוני המופיעה בחלומו בחזיית סאטן סגולה, הוא מטיייל בתוך
הרכות המלטפת. תחושה של זרימה, כמו ילד ששוחה, אבל באמבטיה.
אין מרחבים פרושים לפני, קירות קרמיקה עוטפים אותו. הוא מתרפק
ורוצה לבכות, אבל "אסור שישמעו אותנו, גוני" הוא לוחש בחלומו
"תהיי בשקט, אם ידעו שאנחנו כאן סופנו קרב". הוא פוקח עיניו
והחושך מכה בו כסם הזיות. למולו מין שיח מטושטש וגוף חם ומצחין
שוכב לידו. נושם הגוף נשימות כבדות אך מהירות. "משהו לא בסדר",
הוא ממלמל. הירח נעלם לפתע בתוך ענן עייף. "מה לירח ולי", חושב
נרייה, "מה יש לו לחפש אצלנו, פה באדמת הטרשים העלובה; אפילו
את אורו המצומצם מעדיף לחסוך מאיתנו". עכשיו גם קשה לראות
ממרחק של חצי מטר. נרייה מרים ראשו מעט ומנסה להביט מעבר לשיח,
השכן מוריד אותו לקרקע בפראות . "תגיד, אתה השתגעת?" הוא לוחש
ברוגז, "תפסיק לחשוב על גוני לרגע ותהייה עירני, בסוף נמות
בגללך". המילה הזו "נמות" יש בתוכה דם, פצעים, חברים שאינם
ורוע. המילה הזו מעוררת לפתע את נרייה. גוני לא כאן, אבל צריך
לחזור מתישהו אליה. אסור למות. גם הגוף המצחין, שדואג לו
ולעצמו, גם הוא צריך לחזור הביתה, אל הגוני שלו; אל המצעים
הצבעוניים שתפרוש מישהי בשבילו.

[3]
עדי מתעוררת מחלום בלהות . "אל תקום", היא צועקת, "תיזהר,
תחזור אלי". עדי מחכה לשמוע את קולו השמח של רז בדלת, "חיפשתי
בשבילי תכשיטים חדשים, "אבל" מצאתי אותך". היא מנהלת מעיין
דיאלוג עם רז. "הדמיון הארור", היא לוחשת, "הלואי והיית מתחלף
למציאות עכשיו, רק לרגע קט. זה יהיה הסוד שלנו", היא אומרת,
"רז לא ידע. לא אספר לאף אחד". "החלפתי מצעים לכבודך", היא
ממשיכה בדמיונה. "בוא היכנס", היא מייללת. היא מתיישבת במיטה,
אורות רחוב מעורפלים מבליחים אל תוך חדרה מבעד לתריסים. היא
מתיישבת וממשיכה בשלה. מדברת עם הסוד הפרטי שלה. היא מתיישבת
והסוד עכשיו נלחש בשקט, שאף אחד לא ידע שהוא שם, אחרת יגיע
הסוף. עדי מחייכת בחצאי שפתיים. מחר הוא יגיע. מחר, כל-כך רחוק
הוא נראה. כל-כך הרבה זמן, מי יודע מה יהיה לילו, מי יודע לאן
יתגלגלו השעות.
היא מביטה בשעון ומקללת "שקרן". "אני שונאת שקרנים" היא אומרת
"לא יתכן שעכשיו רק אחת בלילה". בשקט של חדרה היא מבינה לפתע,
שבעצם מדברת היא לעצמה. "לא איכפת לי", היא רוצה לצעוק, "מצדי
שכולם ישמעו!".

[4]
"תהיי בשקט, עדי שלי", אומר רז בליבו. "עוד מעט אני בא אל
מיטתך החמה, "תחממי אותה בשבילי, כבר מגיע". הוא מסתכל בנרייה
השוכב לצידו. עכשיו הוא מבין בדיוק את ההרגשה הזו, המתועבת.
הוא רוצה להגיד לו "נרייה, גם אתה מרגיש את התחושה, את הדמיון
מדבר אליך, את אהובתך. גם אתה מצליח, כמעט, לתפוש את גוני
בחלום, לחבק אותה ולבוא אל זרועותיה הפתוחות". הוא רוצה להגיד
אך הפה אטום למילים, אסור אפילו ללחוש. לחישות שומעים יותר
מדיבור.
"מה אנחנו עושים פה", הוא שואל את עצמו. "למי בדיוק אנחנו
מחכים, או שאולי הוא מחכה לנו. איזו מציאות עלובה, שיורקת
בפנים כל יום; אבל אם לא היינו פה עדי וגוני לא היו ישנות
עכשיו במיטות החמות שלהן, ואולי עדיף שעיניהן לא יעצמו בגלל
הצפייה, בכדי שאמהות יוכלו לישון בשקט  ותינוקות יכלו להתעורר
בלילה ולבקש את אמא ואבא.

[5]
הלילה שקט. שקט חודר, מעיק וקר. כשיש שקט הקור חודר אל תוך
הוורידים, זוחל בנימים וכפות הידיים נעשות כחלחלות. נרייה ורז
לא חשו בקור עד עכשיו וכשהחלו הוזים על האהבה הנעימה רעדו
רגליהם. נרייה מביט ברז ויודע. יודע בדיוק את התחושה הזו
המציקה, שמרגיש הוא. גברים לא בוכים, הם רק מתפללים בשקט
בליבם. גברים לא בוכים, ככה לימדו אותם מגיל קטן. לא שאיכפת
להם עכשיו ממוסכמות וערכים; אבל בכל זאת הם לא יבכו. גם לגעגוע
יש גבול, אפילו אם לאהבה אין.

[6]
היא לא יכולה לישון, גוני. מתהפכת מצד לצד, אפילו עוברת לצד של
נרייה, זה שצמוד לקיר. היא לא יכולה לישון. הסוף קרוב היא
חושבת. נרייה שלה חייב להגיע. "למה יש לי הרגשה כזו בבטן,
צורבת, לא אנושית. כמו אוכלת היא את אבריי הפנימיים. למה מישהו
משחק פה במשחק אסור". רגש שלא מרפה. זורקים קוביות.
אם יצא אחד ושלוש, הסוף קרב; אם יצא דאבל זה כבר יותר טוב, אבל
לא דאבל של אחדים. מה אומרות הקוביות האלו, שנזרקות במוחה. למה
האחת שחורה והאחת אדומה. "הצבעים האלו אסורים", צועקת גוני
לפתע. היא מבינה כי צעקה בקול ושמה ידה על פיה. לגוני מחשבות
צבעוניות בדרך-כלל, אבל מדוע הלילה הזה הכל כהה. שחור ואדום לא
ממש מבשרים טובות. היא קמה ופותחת את החלון ונותנת לרוח קרירה
להיכנס אל חדרה המאופל. היא מביטה בעץ. "שן בשקט, כלום לא קרה.
אל תזוז, תנוח, מחר יש יום חדש תחת שמש דהוייה. הסתיו מביא
עימו עננים אפרפרים, אבל גוני יודעת. גוני בטוחה, כי נרו של
אלוהים יאיר מחר ויגרום לה לצחוק. היא פשוט יודעת, זה מה
שאומרת היא לעצמה; האמת שגוני פשוט מתחננת ומתרפסת כבר לילה
שלם, למי שלמעלה, שאיננה מכירה כלל. שש-בש של החיים במוחה.
"די, אני לא רוצה לזרוק את הקוביות. אני לא רוצה לזרוק!!".

[7]
"תזרוק כבר את הרימון המחורבן", אומר נרייה לרז באוזן. "תזרוק
ונגמור עם זה, נלך הבייתה". רז מהסס: לזרוק לא לזרוק. כמו משחק
של ילדים. אוהבת לא אוהבת, אבל עדי אוהבת, אז המשמעות היא
לזרוק. אבל זה לא משחק עכשיו. "ומה אם נמות", הוא עונה לנרייה
מיוזע כולו. שוב המילה הזו הארורה. "נמות". "מי ימות? אנחנו או
הוא?", נרייה חושב לעצמו. "אם הוא ימות אז אולי אנחנו הרעים".
דילמות פנימיות אופייניות כל-כך למצבים כאלו, כשכמעט אפשר
לראות את הלבן של השני בעיניים, אבל הלבן הזה מלא בדם, נקם.
ונקם זה רע. "אם הכל רע וכולנו לא ממש טובים, איפה עוצרים או
שלעולם לא נעצור", הוא ממשיך לחשוב. "לילה של ייסורים,שיגמר
כבר"..."גברים לא בוכים". הוא נחלש ומתחזק, נחלש ומתחזק. מתחבט
בתוכו וכבר איבד את מחשבתו המסודרת. סודו של נר האלוהים גדול
עליו, אולי עדיף שלעולם לא יגלו לו אותו. אולי עדיף כך.

[8]
הגשם החל לרדת וכותש הוא לאט את שאריות האבק הקייצי. הגשם
יורד. נחלש ומתחזק. אם גברים לא בוכים, אז השמיים בוכים
בשבילם. מים מכסים את שלבי התריס בחדרה של גוני. "אולי עדיף
שכל זה ייגמר וייסורי יפסיקו לרדוף אותי". היא כבר לא מסוגלת
יותר, זורקים קוביות, אוהבת לא אוהבת. את נרייה-כן, את החיים
האלו-פחות. יורים במרחק , צרור עייף. היא משתתקת לרגע.
"נרייה", היא חושבת, אבל הקירות שותקים; מבצרה אילם. אני
משתגעת חושבת היא לעצמה. כבר הוציאו את כל הכלים הלבנים
מהשש-בש שבראשה, נשארו רק שחורים. השחור הפסיד, אבל משום מה,
היא מרגישה שניצח. דאבל של אחדים אומרות הקוביות."זה הכי
גרוע",היא ממלמלת, "הכי גרוע, הסוף קרב". היא לוקחת חבל שהיה
מונח כבר זמן רב מתחת למיטתה, מדליקה אור לילה קטן בחדרה
וקושרת קשרים. זה הסוף שקרב, הוא בא לבד. "אין לי צורך בך ,
סוף", היא אומרת, "אני מסתדרת פה לבדי, אתה יכול לנוח".

[9]
נרייה כבר לא מתחבר לדבר. הוא שוכב בקור ורועד, שינייו נוקשות.
אף אחד לא מבקש ממנו להשתתק. הבטן כואבת והראש מהדהד כמו פעמון
כנסייה בהר מושלג רחוק מכאן. עוגב מנגן באך, כל-כך נוגה, כה
עצוב ובוכה. "למה הוא בוכה", חושב נרייה, "איפה אני ואיפה
הוא". המחשבות טסות במוחו. הזמן הוא קצר והחיים הארוכים חולפים
למולו. המחשבות נוסעות מהר כאילו היו מכוניות באיילון צפון.
מתחיל להיות פקוק אצלו בראש. "נמות", הוא אומר לעצמו, כבר בלי
היסוס. "די, תזרוק כבר", הוא צועק לפתע. רז זורק את הרימון. לא
נותר לו מה לעשות. "טיפש", הוא צורח.
מחשבות נופצו על סלעים חמים, רסיסים עפו במהירות. לפתע אור,
נרייה מתקשה להביט ועוצם עיניו; כשעוצם מבחין במין שלהבת קטנה,
כמו שלהבתו של נר. "סוד נרו של האלוהים", הוא חושב. "אני יודע
את הסוד". הוא פוקח עיניים ושקט שורר סביבו. "רז", הוא צועק,
"רז, אני יודע את הסוד". הוא נותן לרז מכה בכתף. "רז, אתה
שומע, אני הבנתי את הכל, את הסוד הזה, אפשר ללכת הביתה". רז לא
עונה
לו. "למי אתה מדבר נרייה", שואל המ"פ בקול רועד. "אלוהים יגלה
לו אל תדאג, אלוהים יגלה לו את הסוד. תכסה אותו במעיל, שהמבול
לא יפגע בו עוד."

[10]
היא עולה על כיסא. אוהבת בטח אוהבת, אבל איננה מסוגלת יותר.
גוני כבר לא כל-כך צבעונית, אולי מעולם לא הייתה. החדר מתקדר
לאיטו. הכיסא שוכב על צידו והשקט הזה ששורר במוחו של נרייה,
שורר עכשיו בחדרה. רעש יפה יש לו למוות באותה השנייה, שהוא
מבקר; רק אחר-כך צריך לאטום את האוזניים מעוצמתו האדירה. הסוף
הגיע וגוני עכשיו מנהלת דו-שיח עם זה שלמעלה ועם רז. "תעשה לי
טובה ותשמור על כל מה שלמטה", חושב נרייה לעצמו. זה בטוח מה
שרז מבקש. "תשמור על עדי", הוא היה אומר עכשיו, "זה התכשיט הכי
יקר לי, אתה תוכל לשמור עליה אני בטוח".

[11]
נרייה שומר עליה ועל גוני שלו -בוכה. עדי בוכה על רז ועל נרייה
שאיבד את נרו. הוא כבר איננו נרייה אמיתי מישהו נשף על הנר. יש
כבר חלודה על התכשיט ומעכשיו זה שחור לא צבעוני וגם סודות כבר
אינם סמויים. הכל ידוע, הכל כואב.
הסודות מלווים אותם בגווני ערפל, אבל הם לא שוכחים לגלות את
האמת על הימים הצבעוניים שיגיעו. נרייה שומר על עדי, והיא
עליו. הכל נחלש ומתחזק. נופל וקם. גם הגשם יחלוף והשמש תשוב
ותתגלה מבעד לענן העייף. הזמן יפסיק לבכות ושמחה תהייה שם, בלב
הקטן של שניהם. הימים יעזרו להם להתחזק, אבל לעולם לא ירפאו
לגמרי.
הימים חולפים באיטיות מרגיזה. הזכרון נותר עומד בתריסי חלונות.
אל מרתפים ירדה נפשו, של נרייה, לחפש אוצרות של זכרונות
למושיע. כמו עבד לאלוהים לא מוכר - פנה למעלה. עלוב, מסכן וללא
תקווה, פנה חרש. "אל תתייאש", לוחש לו קול מהדהד, "אתה אולי
עבד, אבל למציאות - אדון. ידך עוד תגיע אל השקט, אל אורו
האמיתי של הנר, אל הסודות הצבעוניים. ידך עוד תגיע וכשתגיע
תהפוך היא לתכשיט מוזהב מקרין, אך לנצח גם קצת מסנוור את
אישוני העיניים הרטובים".


10/2001