הלילה של 10/3/01 שינה את חיי.
היה זה לכאורה לילה שגרתי, ירח מלא, עננים אפורים אשר נתנו
אותתם לגשם הממאן להגיע.
קריר היה בחוץ והצטערתי על כך שלא לקחתי סוודר.
ההליכה גרמה לרטט נעים בגופי.
רוח אשר נשבה בחוזקה, נתנה לשערי הרטוב להכות בפניי.
ניסתי לברוח מהמחשבות על הבחור שמחכה לי מעבר לכביש.
כשהבחנתי בו, הוא עדיין לבש את המדים המאובקים, תיקו  תלוי על
כתפו, נשקו על גופו כשגבו רכון במעט.
נדמה היה כי הנטל כבד עבורו אך אני ידעתי -
הנטל אשר נשא בליבו רב יותר.
הפחד המוכר החל לטפטף במורד גבי, נשימות כבדות נטפו מתוכי וכל
שרציתי הוא לרוץ ולחבקו.
עיניו היו כבויות, עצובות.
ההמתנה הייתה ארוכה וקשה מנשוא.
חודש עבר מאז הפעם האחרונה שהבטתי בו.
עיניו היו שמחות יותר, צחוקו הרעיד את החוף.
הגלים חייכו אלינו, מכים בחול הרך כמו אהבתנו בגופינו.
שפתיו לחשו באוזני את מה שהלב זעק.
לשונו ליטפה בעדנה את צווארי, את אוזני, את פניי.
כשאצבעותיו נעו אל עבר כפתורי חולצתי ידעתי שהלילה אתמכר אליו
עד זוב דם.
הרגשתי איך פטמותיי מתקשות אך לא מהקור כמו ממגעו העדין,
המגרה.
לשונו עטה באיטיות אל עבר שדיי, טועמת ברוך את בשרי החרוך
מעונג.
ידעתי כי הלילה הזה חייב להמשך לנצח.
החוף היה שומם ובקבוק היין כמעט ונגמר.
את שאריתו של הנוזל האדום, הקר, הרגשתי על עורי כשהוא נשתה
בצימאון על ידי חברי.
צלצול הפלאפון שלו היה צורם מן הרגיל, מן אזהרה לבשורות הרעות
אשר עתידות להישמע.
ניסתי לשכנעו לענות, אך הוא מיאן להעיף מבט אל עבר המכשיר.
לכשהחזקתי אותו בידי והבחנתי כי מדובר במספר אשר איננו מוכר -
הוא ענה.
החיוך אשר היה על פניו עד לפני שניות מספר התחלף בפנים דואגות,
כעוסות במקצת.
הצבא קרא לו לבוא.
יריב היה מ"פ בסיירת צנחנים, משוחרר מזה כמה חודשים.
המצב בארץ עורר אותנו.
ידענו שהגיוס למילואים יגיע במהרה אך העדפנו להתעלם, ליהנות
מהזמן שנותר יחד.
הערב נגדע במהרה.
חזרנו לעבר המכונית, ממהרים אל עבר ביתו על מנת להתארגן מהר
ככל האפשר.
בפעם הראשונה שהוא התקשר, עוד שמעתי ברקע את קולות המואזין
מעורפלות בקול היריות של ראמללה.
עם הזמן, השיחות התמעטו.
ידעתי שהוא עושה עבודת קודש, אך משום מה העדפתי שאת העבודה הזו
יעשו אחרים.
שוורץ היה הראשון שנהרג.
דמעותיו היו כשל ילד אשר נפל וקיבל חבטה רצינית.
אחריו נפלו עוד חמישה.
החבר שלי, האהוב שלי - כבר לא היה שלי.
הוא היה של המתים שלו, ושל כל הסובבים אותם.
עבר חודש של המתנה.
חודש שבו הריחוק היה רב.
דיברנו המון עלינו, על המלחמה שהפרידה בננו.
שוחחנו על הקושי בלהבין את השכול כל עוד הוא רחוק מביתך.
הוא כאן.
לידי.
מעבר לכביש.
רכון במעט, עיניו כבויות.
עצמתי לרגע את עיניי שלי, שואפת נשימה עמוקה, אחרונה, מוכנה
לקראתו, לקראת הלחימה הממושכת על אהבתנו.
רעש מחריד פקח את עיניי.
גופו היה אדום, כמו היין, כמו הכומתה.
נגעתי בו בפעם האחרונה. המלחמה נגמרה.