"קומי, את באה איתנו" נשמע קול גברי, נמוך. צמרמורת עברה בגבה
של  צ'קרה. בטנה נלחצה פנימה והיא הפעילה את כל כוחות המודעות
והשליטה כדי לשמור על קור רוח, ולא להראות לחוטף שהיא מפחדת.
היא הרימה את ראשה, וראתה מעליה שלקון גבוה, לבוש במדים. בלי
הרבה שהות היא חשה בעורפה מכשיר מתכתי, שמטרתו היה ערפול חושיה
- הוא שלח תשדורות שגויות למרכזים החושיים במוחה, מה שגרם לה
לראות כתמים צבעוניים ולשמוע מוזיקת רוק כבד. אך את החוש
האינטואיטיבי הוא לא חסם, והיא הצליחה לחוש באנרגיות שליליות
חזקות מצדם של שני השלקונים שלצדה. היא גם חשה שהיא נמצאת
במוטופליי - רכב מעופף, קטן, בגודל של קטנוע, שנע במהירות.
האנרגיות החיובית הלכו ופחתו, והיא שיערה שהיא מתרחקת
מהאוניברסיטת האור, או כמו שהיא נקראת בשפת העם - אוניברסיטת
השנטים. לאחר מכן היא חשה מין ריק סתמי, תערובת של תחושות
פשוטות של אהבה, שנאה, כעס, מועקה, וכו', מה שגרם לה לנחש,
שהיא נמצאת מעל העיר הגדולה, בה חיים שלקונים מן השורה. לאחר
מכן האנרגיות השליליות התחזקו, והיא חשה שהיא נכנסת למקום
הנוראי מכל - מבצר השלקונים.

היא לא יכלה לראות את מראהו המרשים של המבצר, שהיה ענקי
בגודלו, מורכב ממפלסים רבים, ובתוכו נתיבי מוטוספיד הבנויים
בצורה מעגלית סביב חלל קונוסי עצום. בתחתית הקונוס היו אולמות
גדולים מפוארים, שנועדו לכינוסים גדולים, ומעל היו משרדים של
קצינים שלקונים, חדרי חקירות, חדרי מפות צבאיים, וכו'. בחלקו
האחד היה מפעל לפיתוח כלי נשק ואמצעי לחימה, מהמתקדמים ביקום.
משרדו של עוחקר, מפקד השלקונים, היה בראש הפירמידה. ומתחת
לאדמה, היה בית הסוהר הידוע לשמצה בכל ביקום - ביס"ש. כל יצור
שיש בו מעט קולטני כאב, מעדיף למות מלהגיע לבית הסוהר הזה.
ולכך בדיוק התפללה צ'קרה - בבקשה, שאני אצא מכאן בשלום, שיעשו
בי את מבוקשם ושלא אגיע לביס"ש, בבקשה... בעודה מתפללת,
המוטופליי בו הובלה צ'קרה נחת באחד מחדרי החקירות. חדר החקירות
היה מורכב מקירות חשמליים, ומכשיר לגילוי שקרים. לאחר שחילצו
מצווארה את מכשיר שיבוש-החושים, היא ראתה באור המועט שהיה
בחדר, שלידה עמדו שלושה שלקונים, שניים נמוכים יותר ואחד גבוה.
אחד מהנמוכים שלח יד שעירה ומסריחה, תפס בצווארה והושיב אותה
על המכשיר, ובאופן אוטומטי יצאו ממנו רצועות עור שהצמידו את
ידיה, רגליה וגופה למכשיר. כל ניסיון להניע את האיברים גורם רק
להתחזקות הרצועות. זה הזמן לנסות את תרגילי ההרפיה שלמדה.

"תקשיבי היטב, יצורה דוחה קטנה... יש לנו משימה בשבילך. אחד
מהקצינים שלנו, בחור לעניין, מת במהלך פעולה. לפני שהוא מת,
הוא ראה דבר כלשהו שחיוני לנו. אנחנו צריכים שתצרי קשר עם
הנשמה שלו, ותשאלו אותו מה הוא ראה. שימי לב! את מחוברת למכשיר
גלאי שקר. כל דבר שקרי שתאמרי, יגרום לך לכאבים נוראים... עד
המוות. אז קדימה, תתחילי בעבודה."
בקול רועד היא שאלה: "מה שמו של אותו קצין? יש  לכם איזשהו חפץ
ששייך לו?"
"כן! הנה הבדג' שלו. קראו לו סגן חקנטו מורגן."
כף ידה של צ'קרה הונחה על הבדג', היא עצמה את עיניה, והחלה
במסע בעולם הנשמות. היא מששה את הבדג', קוראת לנשמתו של חקנטו
מורגן בלי קול. היא הקדישה לכך אנרגיה רוחנית רבה, וחשה כי
הנשמה שלו נמשכת אליה. עד שהתייצבה מולה. היתה זו נשמה קרועה,
סשועה וחבולה. נוכחותה גרמה לצ'קרה לכאב נפשי רב, ובלי
שהתכוונה הופיעו דמעות בעיניה.
"מה את בוכה פתאום? מה את רואה? תעני לי מיד!" צרח הקצין הגבוה
יותר.
"אני רואה את הנשמה שלו. הו, היא סבלה מאוד...אומללה
שכמותה..."
"מספיק עם הסנטימנטליות הזו! תשאלי אותו מה הוא ראה לפני
שמת!"
צ'קרה שאלה אותו את השאלה. זה היה שיח נשמות, בלי קול כביכול.
"הוא אומר שלגונזו הגדול יש טכנולוגיות מתקדמות מאוד ללחימה
נגד כל כוכב. מתחכמות כמעט כמו שלנו..." צ'קרה השתהתה לרגע,
נושמת אוויר. שיח-הנשמות התיש אותה מאוד.
"אבל דבר אחד יש לו שלאף אחד אין. הוא שם את ידו על...כדור
הטופל."
"אה! זה מה שרצינו לדעת. אני מודים לך מאוד." אמר השלקון
הגבוה, וחטף מידה את הבדג'.
"מה לעשות איתה, המפקד?" שאל השלקון הנמוך.
"תחסל אותה. היא יודעת יותר מדי."
צ'קרה הבינה שזה הסוף שלה. מוחה עבד בקדחנות, והיא נזכרה במוצא
היחיד שיכול להיות לה. בבוהן הימני שלה היה שתול מכשיר
טרנס-גופי. היא קיבלה את המכשיר כמתנה משוקו, שהיה מאהב שלה
פעם. הוא עבד בחברה שפתחה את המכשירים האלה. החברה לא הצליחה,
היו הרבה בעיות במכשיר, אך לפעמים הוא בכל זאת עבד. שוקו תכנת
אותו כך, שברגע שתפעיל את המכשיר היא תנחות בין זרועותיו של
שוקו. לא היה לה מה להפסיד. ברגע ששוחררה מהרצועות, היא הצמידה
חזק את האצבע לבוהן. זה עבד. גופה הועבר באופן מיידי אל בין
זרועותיו של שוקו, והיא מצאה את עצמה בדירתו, על מיטתו.
"אה! מה זה? מי את?" צעקה מאחוריה נערה צעירה, בעלת שיער שחור,
ארוך, ערומה לחלוטין. הנערה קפצה מהמיטה בבהלה.
שוקו צחק צחוק פרוע.
"זו צ'קרה!  חמודה שלי, אכפת לך להתקשר בפעם הבאה, לפני שאת
קופצת לביקור?"
"מצטערת להפריע לכם... זה היה מקרה חרום" אמרה צ'קרה,
והתעלפה.
כשהתעוררה, היא מצאה את עצמה במיטתו של שוקו. הוא ישב בגבו
אליה, מול עמדת העבודה היה זה מסך ענק, בגודל שולחן, ולעיניו
היו משקפיים וירטואליות. מעל ראשו היתה כתובת מוקרנת "ישיבת
עבודה. נא לא להפריע!" היא קמה, והלכה אל חדר האמבטיה המוכר לה
כל כך. היא  שטפה את פניה. לאחר מכן היא נגשה אל הטלפון, לחצה
על לחצן שפתח מסך לפניה. היא התקשרה מיד ל"מוקד הנחטפים"
באוניברסיטה.
טאו, המזכירה, הופיעה במסך.
"טאו, תעבירי אותי מידית לטוהר."
טוהר, מנהלת המוקד, ענתה מיד. "צ'קרה, את נראית מותשת... מה
קרה? אני קולטת ממך פחד רב, סכנה..."
"נחטפתי ע"י שלקונים, הם הכריחו אותי לשוחח עם נשמה, שגילתה לי
סוד איום... ואח"כ הם רצו להרוג אותי. למזלי, הצלחתי
לברוח..."
"הצלחת לברוח משלקונים? כל הכבוד. איך עשית את זה? אבל  עדיף
לא לדבר על כך בטלפון. אני שולחת לך הסעה."
שוקו בדיוק סיים את הישיבה שלו, ופנה מיד לצ'קרה.
"אני רואה שהתעוררת. מה קרה?"
"נחטפתי ע"י קציני שלקונים. הם עמדו להרוג אותי ו...נזכרתי
במתנה שנתת לי..."
"אה, נכון, 'שגר' - שיגור גוף רחוק. זו גרסה ביתא, בינתיים
יצאו גרסאות חדשות. אני זוכר, אחת הבעיות היתה שמי שהשתמש בה
התעלף."
"מצטערת שהפרעתי לך באמצע..." אמרה צ'קרה במבוכה.
"סתם מטומטמת אחת שפגשתי בפאב הוירטואלי...אבל למה נחטפת ע"י
קצינים? לא הפסקת עם השטויות הרוחניות שלך?"
"למה שאני אפסיק? עזוב, דברנו על זה מספיק פעמים. יש לי מזל
גדול שניצלתי."
"את חושבת שהם ירדפו אחריך?"
"אני לא יודעת. בכל אופן, ההסעה שלי הגיעה לכאן."
שוקו הסתכל דרך החלון, אך לא ראה דבר. ואז צ'קרה יצאה מהחלון
וכמו נעלמה. זהו בוודאי מוטופליי מסווה, חשב לעצמו שוקו.
מורחים עליו חומר מיוחד שבולע את כל הקרניים המוחזרות
מהמוטופליי...ואז הוא בלתי נראה בעין בלתי מזוינת.
אחרי כמה שניות נשמעו דפיקות חזקות בדלתו. הוא ראה במסך שלושה
קציני שלקונים, החוויר, וחש צמרמורות בכל הגוף. 'זה הסוף
שלי...' חשב. 'אני חייב להתנהג בטבעיות, לא עשיתי שום דבר
רע'.
ביד רועדת הוא לחץ על כפתור פתיחת הדלת.
"במה אפשר לעזור לכם?"
הקצינים נכנסו, וסרקו במבטיהם את  הדירה. היתה זו דירה
אופיינית, והיתה מורכבת משתי קומות: הקומה הראשונה כללה חלל
ענק שכלל מטבח, ספה, טלוויזיה, ומספר פסלים מודרניים. הצבעים
השולטים היו שחור, לבן, וכסף מתכתי - חוץ מהפסלים שהיו בשלל
צבעים. היה שם גם רובוט שאמור לעזור בעבודות הבית הפשוטות -
עוד מוצר כושל בחברה בה עבד. הקצינים עלו בלי הזמנה לקומה
השניה, וסרקו אותה במכשיר הרנטגן המחובר לקסדה שלהם. החלל השני
כלל מיטה ענקית, פינת עבודה, ארון קיר ודלת, שהובילה לחדר
האבטיה.
לאחר שלא מצאו את מבוקשם, אחד הקצינים הרים את שוקו באוויר.
"ראית את הבחורה הזו לאחרונה?" תמונתה של צ'קרה הוקרנה על
הקסדה של הקצין.
"לא, כן...הרבה זמן לא ראיתי אותה." מה אני עושה? הם יהרגו
אותי בסוף...
"אתה בטוח?" הקצין שאג בעוצמה, והטיל את שוקו על הרצפה. זה
כאב... וזה הספיק בשביל ששוקו יפתח את פיו ויאמר את האמת.
"היא היתה כאן קודם... והלכה. אני לא יודע לאן..."
"מה היא סיפרה לך?"
"כלום." הקצין בעט ברגלו של שוקו.
"אהההההההה! היא רק סיפרה שחקרו אותה והצליחה לברוח, יותר מזה
אני  לא יודע, נשבע לכם..."
"איך היא נסעה מכאן?"
"חיכתה  לה הסעה..." שוקו כמעט נחנק.
"מה הקשר שלך אליה בכלל?"
"היא מאהבת שלי לשעבר..." הקצינים צחקו.
"גועל נפש. שלקון עם שנטית." אמר אחד הקצינים.
הקצינים עזבו את שוקו לנפשו, והוא אחז ברגלו הכואבת. ירד לו
קצת דם... הוא צלע לעבר חדר האבטיה, ומרח חומר מרפא על הפצע,
שנעלם אט אט. 'אני והמתנות המטופשות שלי' חשב בליבו. 'יש לי
מזל שהם לא חיסלו אותי'.

באותו הזמן, צ'קרה הובאה למשרדה של מיא, מנהלת השנטים. במשרדה
היה גם בחור נוסף, נאה מאוד, שנראה שרירי כמו שלקון, אך עיניו
שיקפו חוכמה שנטית. בוודאי בן תערובת. מיא הציגה אותו בפניה.
"זהו בילבר, היועץ החדש שלי." הוא הניד בראשו כלפי צ'קרה.
במסך הענק, הופיעה לא אחרת מאשר הולית, מנהיגת השנטים. היא
היתה בעלת שער שחור, אסוף לאחרו, עצמות לחיים גבוהות, ושפתיים
אדומות ומלאות. עיניה הירוקות, הענקיות, נבטו מהמסך, מביעות
חוכמה רבה. צ'קרה חשה בעוצמתה ובדומיננטיות שנבטה ממנה, והביטה
בה בהערצה.
"ספרי מה קרה" אמרה מיא.
"טוב, זה התחיל כשישבתי על הדשא ותרגלתי מדטיציה. לפתע תפסו
אותי קצינים..."צ'קרה סיפרה את כל הסיפור, וכשהגיעה לעניין
כדור הטופל, כולם נדהמו.  "הו!" אמרה מיא, הולית התעשתה
ראשונה.
"כל הכבוד לך שהצלחת לברוח... זה היה אמיץ מאוד מצידך. בקרוב
יוענק לך פרס על כך..." אמרה לצ'קרה, שהרגישה שהיא הולכת
להתעלף מרוב התרגשות.
"בכל מקרה, כדאי שתרדי למחתרת לכמה ימים. טאו תראה לך את
הדרך."
טאו נכנסה וצ'קרה הובלה אחריה. לאחר שהן יצאו, הולית פנתה למיא
ולבילבר.
"אנחנו חייבים לכנס את המעגל. זהו עניין דחוף."


המשך יבוא...