ובטלוויזיה הודיעו שהיה פיגוע, את יודעת איפה, את הרי נוסעת שם
כל ערב באוטובוס...
איך אני זוכר שאמרת לי בשיחה שעשינו חצי שעה לפני: "תשמע, כל
מה שצריך עכשיו זה לשבת ולדבר על זה, זה לא לפלאפון." זה לא
לפלאפון, ואז שמעתי אותך אומרת לנהג לעצור, "תשמע יוני, אני
צריכה לפגוש פה חברה עכשיו, אחרי זה אני אתקשר ונפגש כבר."
יותר מאוחר...
אבל הערב, יותר מאוחר מזה לא יכול להיות.
וכבר בלילה הודיעו שיש 15 הרוגים, וכבר בלילה הריצו את השמות.
נכון תמיד אמרת שזה נורא לשים פספורטים ככה לעיני העולם, גם כי
פספורט אף פעם לא יוצא יפה, וגם כי היה לך נורא אכפת מהמשפחות
וכמה זה מפריע להם.
את הפספורטים בפיגוע הזה הקלטתי... דווקא הפספורט שלך לא כזה
נורא.
את מחייכת לי בראש, אומרת: "כן, הוא כן." כמו כשאמרתי לך שהוא
לא כזה נורא כשצילמת אותו.

מה כבר יכולת להגיד לי? כמו שאני מכיר אותך בטח ישבת עם שני
בבית קפה ועשיתם דיון שלם מה מותר ומה אסור לך להגיד לי, שני
המבינה הגדולה....
ואת בטח צחקת ואמרת לה: "אני והוא זה רק כנות, עמוק מידי בשביל
שאני אוכל לשקר לו בלי שהוא ידע." עמוק מידי הא...

בטח היית באה ומתיישבת על החלון כמו שתמיד היית עושה כשהיה לך
משהו מאוד מסובך בשבילך להגיד לי. והיית אומרת שככה, לא
מתאים לך יותר. נו באמת, את ודברים מסובכים.
וכמה שאת בוכה לי לפעמים, הפעם לא היית בוכה, רק מסתכלת עלי
בעיניים נוצצות ופרצוף שיראה לי שאת כאילו כועסת, כאילו מאשימה
אותי שהגענו למצב הזה.

את יודעת מה הדבר היחידי שאני יכול לעשות עכשיו?
לשבת על החלון ולשיר את השיר החדש הזה.... ששיגעת אותי לגביו
שבועות, שאני אצרוב לך. ופתאום כל מה שאני רוצה זה לשמוע
אותו.
אבל במקום זה אני שומע רק שורה אחת בראש...
If tomorrow never comes will she know how much I loved her?
אני מקווה שאת יודעת....
כי זה בעצם היה כל הקטע שבשיחה הזאת שרצית, שאמרת שאת רוצה.
כל מה שאני רוצה עכשיו זה לחזור אחורה כמה שעות ולהגיד לך
בפלאפון שתבואי כרגע, וכמו שאני מכיר אותך בטח היית אומרת:
"יוני, נו באמת. תתבגר כבר, חכה שעה."
אבל הפעם הייתי בוכה לך, צורח לך שאם את לא באה אני עולה לגג
וקופץ.
והיית באה, ומתיישבת על החלון כמו שעשית מאז ומעולם, מאז
שאנחנו מכירים.

פספורטים... איך שאת שונאת אותם. הייתי צריך להתקשר לטלוויזיה
ולהגיד להם לא לשים את שלך, עכשיו זה סתם רץ לי שוב ושוב
בוידיאו.
ואת דווקא ממש יפה שם, תמיד את יפה, ילדה בת 17 ושבועיים. חשבי
מה זה אומר, 7 שנים? שבע שנים אני מכיר אותך, שבע שנים את
נכנסת לחדר הזה, יושבת על החלון.
וזה מה שאני רוצה שתעשי כרגע, שתצאי מהקלטת המחורבנת הזאת,
שתצאי מהמסך טלוויזיה, תצעדי אלי ותדחפי אותי, "אתה יודע שזה
המקום שלי, חוצפן!" ואת תצחקי, את תצחקי...
כי לי, לי אין על מה לצחוק יותר.
רק תסבירי לי למה, למה אף פעם לא יכולת לבוא להתמודד איתי לבד,
למה שני או לורי או כל אחת הייתה צריכה לבוא קודם.

אם באמת הייתי גורם לך לבוא אלי חצי שעה קודם, והמבט שלך היה
מאשים אותי... הוא היה צודק.
כמו שחזור קטעי דוסון, 'שידורים חוזרים הפעם ה-15 מליון.'
ילדה בת 14 מתאהבת בחבר הכי טוב שלה, ועד שהיא מתגברת על זה
שנתיים וחצי אחרי הוא בא לה ביציאה שהוא אוהב אותה.
את יודעת מה זה היה בשבילי?
את... 16 וחצי אני 17, בא לך ביציאה: "דניאלה, אני אוהב
אותך."
ומה ענית לי- "פספסת בשנתיים." וחצי... שכחת את הוחצי.
ואת יודעת שכבר ביקשתי סליחה. ואת יודעת שניסיתי הכל לגרום לך
להבין שאני לא צוחק.
לא באמת רציתי ללחוץ עליך.

ובטלוויזיה מדברים עליך, שני יושבת באולפן עם עופרי ושתיהן
בוכות, את יודעת איך זה תוכניות בוקר אחרי פיגוע. אני יודע,
איך את שונאת את זה.
"הבן אדם מת, למה להכאיב יותר ממה שכבר כואב לאלה שנשארו
חיים?"
זה את אמרת... לא אני, חבל שלחברות שלך לא אמרת את זה.
חבל שאני לא אמרתי.
ותגידי, חשבת בכלל מה יהיה אם תבואי ותגידי שזה לא מתאים לך
יותר, הידידות המזויפת הזאת, "עד שהתגברת"... עלי??
תמיד ידעתי שיש לך חוש הומור מוזר.

את יודעת מה אני חושב? שהזמן בעולם הזה במקום ללכת במסלול
שלנו, הולך במסלול הנגדי.
ומה שפוספס בינינו, בין אם אהבה גדולה, בין אם שיחת פרידה. הכל
בגלל תאונות אנושיות בינינו לבין הזמן, הוא פשוט ער יותר מידי
שעות ביממה.
וכבר אין יותר כלום, לדבר או לחשוב עליו.
יש רק אותך, על החלון, מחייכת אלי ואומרת: "תשמור על עצמך."

ואיך שאת שונאת פספורטים אבל כל הזמן מריצים אותם על המרקע,
כאילו, מבקשים שיישארו שם, שיפסיקו לברוח, שיחזרו. להתקיים.



22.5.02