הלילה השחור ההוא, נזכר לבצבץ מדי פעם במעטה זיכרונותיי.
מתגנב לו באיטיות, משתפל אל תוך ראשי ולא נותן מנוח.
הפעם הראשונה שהוא עשה זאת, זכורה לי בבירור.
לכאורה ערב שגרתי, ללא שום הכנה מוקדמת לעתיד לבוא.
שכובה בחדרי בבסיס, קוראת "לאישה" וחושבת על תומר.
נשימותיה של חברתי לחדר הפכו כבדות, תהיתי על מה היא חולמת
כשחיוך על דל שפתיי.
כשהלילה התחיל אותותיו, עיניי החלו להיעצם מאליהן,
התכסיתי לי בשמיכתי הצבאית וניסתי לשקוע בשינה עמוקה,
משתדלת שמחשבתי האחרונה תהיה מתוקה כמו הנשיקה האחרונה עם
תומר.
אולי בגלל שהתאמצתי יותר מדי לחשוב טובות הוא הגיע...
זיעה קרה החלה עוטפת את גופי, וצמרמורת משתפלת בדפנות עורי,
מלטפת, מחוררת, מעיקה וצוחקת לה.
תחושת הרעד בגוף הזכירה נשכחות אך ניסתי להתעלם ממנה, קמתי,
לקחתי שמיכה נוספת ונתליתי בשביב תקווה שהקור בחוץ הוא הגורם
לגופי לבגוד בי.
עברו מס' שניות, הרגשתי איך הראש מתערפל, העיניים מסתובבות
בחוריהן והחדר מסתחרר.
הוא הגיע.
אחרי שנתיים, שלושה חודשים, שבוע ויום הוא הגיע.
בלי אזהרה מוקדמת, בלי הזמנה, בלי שאפילו אסכים -
הוא הגיע.
דמעות קרות זלגו מעיניי, אל פניי, אל שפתיי ומשם ללא מנוס אל
פלג גופי התחתון.
נשימה כבדה
ופחד
פחד לחוות פעם נוספת את אותו לילה שחור.
ניסיתי להיאבק בו כמו בפעם הראשונה, אך אז כוחותיי הפיזיים לא
אפשרו לי לגבור עליו.
עכשיו, הוא חזר לסיבוב נוסף, ממאן לוותר, לא נותן לעצמו את
הסיפוק בניצחון אחד.
הפעם, כוחותיי הנפשיים היו דלים מנשוא, הם אלה שנתנו לו לנצח
שוב.
צעקתי תומר, אך הוא בשנית לא שמע.
לנגד עיניי הרגשתי את ידו אוחזת בי חזק, שפתותיו ליטפו את גופי
הערום, לשונו נגעה בקצה גבול היכולת, עולה חזרה לעבר צווארי,
טועמת כל פיסה שנותרה שפויה.
הבכי לא עזר גם הפעם.
נתתי בשנית את גופי הדואב, נתתי בשנית את נפשי הזועקת.
הוא ניצח.
מאז כל לילה במשך 75 שנותיי המופלגות הוא מטייל לו בתוכי.
תומר ישן לידי או לפעמים ישוב על כיסא הנדנדה.
הצעקות כבר לא מבהילות אותו יותר.
הוא יודע.
שהוא הגיע.