יש סוג מסויים של אנשים, שהם עצובים. שהם שמחים רק לעיתים
רחוקות. שהם שמחים רק כשיש משהו נורא מיוחד. שכשיש מסיבה הם
יושבים בצד בדיכאון. שיש להם מצבים שהם סתם מדוכדכים. שרוב
הזמן אין להם מצב רוח. הם גם עייפים כל הזמן. זה לא שיש להם
סיבה מיוחדת. הם פשוט ככה. דיכאוניים. אני כזה. אני בדיכאון
רוב הזמן, וזה סתם דיכאון. זה לא דיכאון דיכאוני בגלל שהחברה
עזבה, או שרבתי עם החבר הכי טוב שלי. סתם דיכאון. וזה נורא
מעצבן ומעציב להיות בדיכאון בלי סיבה. ויש לי חברים שהם שמחים
ועירניים. אבל אני בדיכאון. אף אחד לא יכול לעזור לי. ככה אני.
יש אנשים שנולדים שמחים, ויש אנשים עצובים. אני לא מכיר את
כולם, אבל אני לא חושב שיש הרבה עצובים. הרוב הם שמחים. אני
חושב גם שהאנשים העצובים הם גם די בודדים. לאנשים הדיכאוניים
אין מצב רוח לדבר עם אנשים בטלפון. גם הסביבה שלהם עצובה. אין
להם משהו מיוחד או קוסמי שעושה אותם שמחים. אני כזה. הסביבה
שלי עצובה ומדוכאת רוב הזמן. ואין להם כוח לתקשר אחד עם השני.
יש סוג מסוים של אנשים, שהם עצובים. שגם כשיהיה להם הכי טוב הם
רק יתקעו מין סוג של חיוך מלאכותי. אבל בתוך תוכם יש מרירות.
אני כזה. כשמביאים לי מתנות, או מפתיעים אותי, או לוקחים אותי
למקומות ולאנשים שאני אוהב, אני באמת שמח, מכל הלב, אבל אני לא
מסוגל להראות את החיוך. יש סוג מסויים של אנשים, שהם עצובים.
אני כזה, אפילו שאני לא רוצה להיות.