כולנו מחפשים את החצי השני, זה שחסר לנו מהיום שאנחנו זוכרים
את עצמנו.

הוא לא הלך לאיבוד, החצי המוזר הזה, אתה לא יכול לאבד משהו
שמעולם
לא היה לך.

אנחנו לא באמת יודעים איך הוא נראה - אבל בכל-זאת אנחנו
משוכנעים ללא צל של ספק שכשנמצא אותו נדע, פשוט "נדע" סתם
ככה.

משהו מוזר בתוכנו אומר לנו שהוא קיים, ולא רק זה אלא שיום אחד
גם
נמצא אותו, האמונה העיוורת הזאת מחדירה בנו את הכוח הבלתי נדלה

לחפש - עד כדי כך שאנחנו מחפשים למען החיפוש ומאבדים את
המטרה,
אותה מטרה נעלה של הרגשת שלמות שכל-כך נעוצה בטבע האנושי
מוסתרת בצילו של החיפוש התמידי.

לרובנו נמצא בתת-המודע מודל של איך צריך להראות החצי
הזה, מודל שמוכתב על-ידי החברה בין אם אנחנו שמים לב או לא.

היחידים שימצאו אותו באמת הם אלו שיזכרו שבשביל למצוא חצי חסר
צריך להכיר טוב טוב את החצי שיש לנו ... מי שלא מכיר טוב את
עצמו לא יזהה את החצי השני שלו גם אם הוא יעמוד לו מול הפרצוף
כמה שעות.

האחרים יחיו באשליה,
השאלה היא - מה עדיף?