יש לי מחלה, פתאום באמצע החיים. התעוררתי בבוקר כמו בכל בוקר,
לא הרגשתי כאב ולא התפתחו סממנים פשוט פתאום חליתי. והמחלה היא
חשוכת מרפא ואפילו יכולה להיות סופנית, לא ידעתי בדיוק מתי היא
התפרצה אבל הרגשתי אותה מתפתחת בנשמה שלי. תראו הכל יש לי
בחיים, יש לי סקס כל יום ויש לי כסף לסיגריות ,יש לי קורת גג
מעל ראשי כבר הספקתי להתנסות באהבה אמיתית אני לא מתחרט על
כלום בחיים שלי, השגתי המון. אני גאה בעצמי על כל מה שהצלחתי
להשיג בשנותיי הקצרות. אז למה אני לא מאושר, הרי כל מה שאני רק
חלמתי עליו יש לי כאן בחיי היום יום ואני עצוב ומדוכא. המחלה
שלי נקראת "מובן מאליו"
אני מבין שכל מה שיש לי בחיים אני כבר לקחתי כמובן מאליו ואין
לו יותר ערך בעיניי. הרי לא קרה לכם שקמתם בוקר אחד והבנתם
שהכל יש לכם, שאתם רואים בשתי עיניים שיש לכם אוכל וכסף וקורת
גג מעל  הראש. יש לכם חברים שאוהבים אתכם ואנשים שאוהבים אתכם,
ואתם מבינים שבעצם הכל עצוב לכם. או שזה רק אני, כי לי עצוב
ואפילו עצוב מאד. אני מדוכא, יש לי את כל הזמן שבעולם אני לא
רץ אין לי לחץ בחיי הפרטיים ובכל זאת אני עצוב. אני לא מצליח
להשתחרר מהמעגל. אני מרגיש שאני חי את אותו יום מחדש כל יום
בחיי, אני מוצא את עצמי באמצע סקס מדהים עם מישהי, יום אחרי זה
אני עם סקס מטורף עם מישהי אחרת, אני יושב לי שותה לי משהו קר
ביום חם מעשן לי סיגריה. בשביל כל אדם ממוצע זה נשמע חלום.
פשוט לשבת רגל על רגל כל לילה סקס, סיגריות ואפילו אלכוהול.
כסף יש לי ואני מסתדר. זה נשמע כמו איזה פנטזיה, כל יום יש לי
את הזמן שלי ואין לי בכלל לחצים קשים בחיים. הכל זורם כמו
שצריך, אבל אני עצוב אני מדוכא משהו חסר לי. האם באמת יש לי
משהו כה גדול שחסר לי עד כדי כך שיהיה לי עצוב בחיים מושלמים
מבחינתי? . כנראה שאת הכל לקחתי כמובן מאליו, ועכשיו שאני מאבד
את הדברים האלה למחלה הזו, "מובן מאליו", אני רואה שלנשום זה
מתנה, שהחיים הם מתנה, שהראייה שלנו היא מתנה שאנו צריכים
לנצור כל רגע בחיינו אפילו אם זה סתם לשבת מול החלון ולשקוע
במחשבות זה מתנה. רק אז אדם מבין מה בעצם נתנו לו ומה בעצם יש
לו בחייו ומה הוא השיג. האדם ממשיך במסלול חייו בעבודה או
בלימודים או בכל מסגרת אחרת ומזניח את המתנות הפשוטות האלו.
וגם אתכם אם תודו בזה או לא המחלה תקפה ה-"מובן מאליו" ואתם
כבר לא מעריכים את הנשימה שלכם ,את הראייה שלכם ואת כל הפרטים
שנראים לכם כל כך שיגרתיים. ברגע שכל הדברים נראים כ"מובן
מאליו" אתה ניהיה מדוכא ועצוב. וזה המצב שאני נמצא בו זה מצב
סכנה שבו אתה יכול לאבד את המוטיבציה שלך כליל בלי לשים לב.
ואז אתה מתעורר בוקר אחד ומבין שכל פרט בחייך אתה כבר לקחת
כמובן מאליו ושאתה חייב לפעול כדי לשנות אך המאמץ נראה כמעט
ובילתי אפשרי.
חייבים להעריך את המתנות הקטנות שהאל השאיר לנו. אחרת לא תיהיה
לנו תקווה לא יהיה לנו למה לשאוף. ובלי שאיפות הנפש מתרוקנת
והאדם מוצא עצמו מת. השינוי בא מבפנים ועילנו לחפור כמה שיותר
עמוק בשביל למצוא אותו ולהתחיל לפעול. אחרת לא יהיה בחיינו
הפרטיים את המחר.