סיוון יושבת בגג של עזריאלי ומעשנת סיגריה, מחכה לכולם. היא
מזמן לא ראתה את האנשים האלה, וכששמעה שהם קבעו להיפגש היא
החליטה שהיא רוצה גם. החליטה שהגיע הזמן. אולי זה הגעגועים,
ואולי זה משהו הרבה הרבה מעבר לכך.

היא הגיעה שעה וחצי לפני השעה שנקבעה. היא לקחה את המכונית של
אמא שלה, אלוהים יודע למה היא נותנת לה לנהוג בה במצב שלה,
ופשוט נסעה. ברוב הנסיעות שלה היא תלויה בחסדיהם של נהגים
אחרים, מתחשבים, שנותנים לה לעשות עקיפות והשתלבויות לא
הגיוניות. היא אוהבת לנסוע לבד, וגם לשבת לבד, ובגלל זה היא כל
כך הקדימה. היא חשבה לקחת איתה איזה משהו לקרוא, ספר, אבל כבר
כמה חודשים שהראיה שלה מטושטשת מדי בשביל לקרוא.
עכשיו זה היא והסיגריות נגד העולם. יושבת על גג עזריאלי
ומעשנת, ומחכה. בוהה בחלל ללא מטרה. המוח כבר מזמן ריק
ממחשבות, הוא לימד את עצמו יפה לא לחשוב יותר.

שתי דמויות מטושטשות מופיעות. הן לא מטושטשות כי הן רחוקות,
חושבת סיוון, הן מטושטשות בגללי. בחור ובחורה, בחורה גבוהה,
בחור קטן. אה, כן, היא מכירה אותם. הראשונים שהגיעו לפגישה
המרגשת. הם מבחינים בה ומתקדמים מהר בשביל לחבק אותה, אבל
קופאים כשהם מספיק קרובים בשביל לראות.

"סיוון, כל כך רזית...".
"לא נכון, לא כל כך, רק קצת".
"ממתי את מעשנת? לא מתאים לך".
"רק כמה חודשים".
"את הבנאדם האחרון שציפיתי ממנו שיעשן"

סיוון מצחקקת בעצבנות, צחוק אלי מקבילי שכזה שפיתחה לעצמה עם
הזמן, ושואפת מהסיגריה.
הבחור מתקרב לחבק אותה, ועושה את זה בעדינות יתרה, כאילו הוא
עלול לשבור אותה אם לא יזהר.
היא נושפת עשן לבנבן, שמסתחרר באוויר עד שהוא מתפוגג.
הבחורה אפילו לא מעיזה לחבק.

"מזמן לא ראיתי אותך".
"כן, נכון".
"את פה הרבה זמן?"
"לא, רק כמה דקות".
"..."

"אתה יודע אם הוא יבוא?"
"די בטוח שהוא יבוא"

"..."

זה לא מצב יוצא דופן בשביל סיוון, שאנשים לא יודעים איך אפילו
להתחיל לדבר איתה. היא התנתקה מכל העולם, וכשהיא רואה חברים
שהיא לא פגשה הרבה זמן, הם תמיד בהלם ממה שהם רואים. כי מבחורה
קצת מלאה, היא הפכה לשלד, והעור הבהיר גם ככה שלה הפך כבר
לשקוף.
אף אחד לא מאמין כשהוא רואה אותה מעשנת, ואף אחד לא מצליח לפרש
את המבט הזה שיש לה תמיד בעיניים, אף אחד לא מבין שזה כבר
אפילו לא מבט. זו בהיה ותו לא.

עוד כמה אנשים מגיעים ומדברים אחד עם השני. לא הרבה מבחינים
בה, יושבת מכונסת בפינה, מאחורי מסך עשן. פעם כולם אהבו אותה
נורא שם ועכשיו אף אחד לא מחפש אותה. אף אחד בכלל לא ניחש שהיא
תבוא.
בגללו. בגללו היא התנתקה.
ועכשיו היא מחפשת.

היא רואה כמה אנשים מדברים ומצביעים אליה, ואז ניגשים. מציעים
לה עזרה לקום ושתשב עם כולם, אבל היא מסרבת, אומרת שאם הם
רוצים שישבו לידה. כמה מתיישבים, אנשים טובים, ומתחילים לחקור
מה היא עושה לאחרונה.

"לפני כמה זמן... לא זוכרת בדיוק... עבדתי  ב... קניון, באיזה
דוכן... משהו פאסט פוד. אבל כבר לא, כבר כמה זמן לא"

"רציתי ללמוד באוניברסיטה, אבל... אני לא חושבת שאני רוצה
יותר."

"לא... לא מגייסים אותי. בגלל המשקל... כן".

סיוון כבר לא ממש יודעת לתקשר עם אנשים, אבל עושה מה שהיא
יכולה.

מבעד לעיניים של סיוון, מבעד לנקודת המבט שכולם אמרו שהיא כל
כך מיוחדת, המציאות משתקפת בצורה שונה משל כולם.
פעם המציאות של סיוון היתה שאף אחד לא אוהב אותה, ושאנשים
פועלים מתוך רוע כלפיה, עושים לה דווקא, ואם מישהו זורק לה
מילה טובה זה רק בגלל שהוא רוצה ממנה משהו.
עכשיו המציאות שלה היא שלאף אחד לא באמת אכפת ממנה מספיק בשביל
לחשוב על משהו רע לעשות לה.

ככה סיוון עכשיו.

לפעמים היא עוד יושבת בלילה ליד המחשב, לאור נר שמרצד מעל
המסך, מנסה לדלות את המילים היפות שפעם פשוט החליקו מהאצבעות
שלה למקלדת, ומהמקלדת לדף וירטואלי לבן, באותיות שחורות, או
כחולות, תלוי במצב הרוח. כל הקשה על המקלדת סוחטת מהעין שלה
דמעה, דמעה של הכרה בכך שהיא לא תוכל לכתוב מילים יפהפיות יותר
לעולם.
והנר המרצד רק מוסיף להרגשה, כאילו אומר לה שהיא לעולם תחיה
בחושך. תשאב אנרגיות מועטות מריצודים חלשים. תקליד בצורה
עיוורת מילים כושלות, שלא יכולות לתאר את ההרגשה שלה באותו
רגע, או בכלל.

ולפעמים סיוון עוד יוצאת למקומות שחורים וחשוכים, לבד לגמרי.
בימי שישי היא לוקחת לאמא שלה את המכונית ונוסעת, מתאפקת שלא
ללחוץ על הגז קצת חזק מדי.
נוסעת לאותם מקומות שפעם היא היתה נוסעת איתו.
לפעמים היא רוקדת, ולפעמים היא יושבת בצד ומעשנת. ותמיד יהיו
הבחורים שיתחילו לדבר איתה, לרקוד איתה, לגעת בה.
ותמיד יהיה הבחור הנבחר שאיתו היא תבלה את הלילה.
והיא לא עושה את זה מתוך מופקרות, היא פשוט עושה את זה כי כבר
לא אכפת לה. היא תשכב במיטה שלה, או שלו, תבהה בתיקרה באפאטיות
אופיינית, ותיתן לו למשש, לשלוח ידיים, לשון, לתפוס ולהיכנס
לכל מקום שהוא רק ירצה. אחרי שהוא יסיים, היא תתלבש ותלך. או
שהוא ילך. והיא לא תשמע ממנו שוב, פשוט כי היא לא תרצה.

ולפעמים סיוון מסתובבת בבית כמו רוח רפאים, עוברת בין השירותים
למטבח לחדר לסלון.
לפעמים היא מבקשת מאמא שלה שתכין לה משהו לאכול, ומתחרטת.
לפעמים הרצון הזה כל כך מציק שהיא פשוט חייבת לצאת מהבית לשאוף
קצת אוויר, ולהתיישב באיזושהי פינה ולא להצליח לקום. להתיישב
ולראות את כל השחור שרק היא יכולה לראות מ"נקודת המבט המיוחדת"
שלה. להסתכל על העולם ולראות קצת נצנוצים, וחוץ מהם רק כתמים
שחורים. לדמיין שאולי פעם אחת היא תתישב והעולם יראה נוצץ,
והנוצץ יאפיל על כל הכתמים השחורים. לשקוע בשחור, עד שאמא תבוא
ותמצא אותה ותיקח אותה הביתה ותשכיב אותה במיטה.

ולפעמים סיוון ישנה, וחולמת. היא חולמת על עצמה, שוכבת בתוך
בור מלא נחשים מלחששים. ועליו, בא וזורק לה חבל וצועק לה לתפוס
ולטפס. אבל החבל רק פוצע את הידיים העדינות שלה, והגוף השברירי
נוחת חזרה בבור. והיא חולמת על צחוק. צחוק אכזרי ואינסופי שבא
אחרי הנפילה. צחוק שגורם ללב שלה להתכווץ, ולידיים לרעוד,
ולעיניים לדמוע. צחוק שעוטף, חונק, ולא מרפה.

כבר הרבה זמן שלא צחקה. צחקה באמת.

סיוון על הגג של עזריאלי, מוצאת את עצמה שוב לבד. האנשים
הטובים קמו כבר לדבר עם אחרים, והיא תרה במבטה המעורפל אחריו.
יש כל כך הרבה אנשים, הוא בטוח הגיע.
היא מוצאת אותו, עומד ומדבר עם שתי בנות שמחייכות אליו. היא
תוקעת בו מבט חודר, כמה שהיא רק מסוגלת, ויודעת שהוא ירגיש
ויסתכל. ככה זה תמיד היה בין שניהם. היא מנסה לחורר חור בעורף
שלו בעזרת המבט, והוא באמת מרגיש, ומסתכל.
טופח לאחת הבנות שאיתו על הגב ותוך כדי מתקדם לכיוון סיוון.
הלב שלה פועם בקצב שהוא לא פעם הרבה זמן, חוץ מכשהיא היתה
קרובה להתעלפות. היא לוחשת לעצמה שזה לא הזמן להתעלף עכשיו,
ונועצת ציפורניים בפרק ידה הימני. מנסה להיזכר למה אסור לה
לעשות את מה שהיא מתכוונת לעשות ברגע שהוא יגיע.
לא מצליחה להיזכר, או אולי לא רוצה.

"סיוון --"
"-- רוצה לבוא איתי לסיבוב?"
"בואי".

וכמו שהיא תיארה לעצמה, הוא שואל. הוא שואל כמה זמן היא כבר
ככה, והיא אומרת שכבר חמישה חודשים.

"מאז שנפרדנו? סיוון.. לא רציתי שזה יקרה לך. ידעתי, ולא
רציתי".
"היית יכול יפה מאוד למנוע את זה"
"אני לא יכול להציל אותך כל הזמן"
"אבל היית יכול להציל אותי הפעם. היית צריך."

זה באמת היה לפני חמישה חודשים, אבל נראה כמו שנים.
הזיכרון של היום שבו הוא החליט לעזוב אמנם חקוק בזכרונה כמו
ששום זיכרון אחר לא חקוק אצלה, אבל כשהיא מנסה להרגיש את אותו
רגש ישן היא נתקלת בקיר לבנים. היא מריצה בראשה את אותו סרט
ישן, בשחור לבן ועם כתוביות, אבל בלי ההרגשה הנוראית והבלתי
ניתנת לתיאור.

סרט.

שניהם יושבים על המיטה בחדר שלה, מקשיבים למוזיקה, מחזיקים
ידיים, שותקים, ואוהבים. כשפתאום הוא מכבה את המערכת בתנועה
חדה, תופס אותה בכתפיים, מביט לה בעיניים ואומר לה. אומר לה
שהוא רוצה להיפרד.
באותו רגע היא בטח הרגישה תחושה של בלבול, אולי חוסר אונים,
אבל היא לא זוכרת.
היא שואלת אותו מה קרה, ואם היא עשתה משהו לא בסדר, והוא אומר
שדווקא הוא זה שעושה משהו לא בסדר, אבל הוא פשוט חייב. ומתחיל
להמציא לה קלישאות ושקרים שהיא יודעת שהם לא נכונים. על זה
שהוא מרגיש חנוק בקשר, שהוא רוצה לראות בנות אחרות, שהוא כבר
לא נהנה איתה.
שהוא כבר לא אוהב אותה.
והיא יודעת שהוא משקר, היא יודעת לפי המבט בעיניים שלו. והיא
לא מצליחה לפרש את המבט.
ואז הוא קם והולך.
והסרט ממשיך. היא קמה, זורקת חפצים, מנפצת את המראה, בועטת
בספרים שעל הרצפה, דופקת באגרופים על הארון.
בסוף מתיישבת על הרצפה באפיסת כוחות, כובשת את פניה בידיה,
ובוכה.

סוף הסרט.

על הגג של עזריאלי, שניהם שותקים.
סיוון עוצמת את עיניה ומרגישה את האוויר הקר של בין הערביים
דוקר לה את הפנים, ואז את היד שלו לופתת את כף היד שלה. היא
פוקחת את העיניים, עוצרת, ומסתכלת עליו. הפנים שלו חיוורות
והעיניים אדומות. הוא מסתכל עליה כמה שניות, ומושך אותה
לחיבוק. חיבוק חם, ומכאיב בשבילה, בעצמות הבולטות שלה.
הרבה זמן שלא הרגישה חיבוק כזה, והיא יודעת שהוא מלא באהבה.
הם עומדים ככה, מחובקים, מרטיבים אחד לשני את החולצות בדמעות.
דמעות של געגועים, של הבנה, של אהבה.

ועכשיו, בלי מילים, הוא אומר לה שהוא פשוט פחד. מסתבר שהוא
צדק.

סיוון חולמת שהיא בבור נחשים שוב.
והוא מגיע, עם חבל. זורק לה אותו ואומר לה להחזיק חזק. היא
תופסת את החבל, והוא מושך אותה למעלה, ישר לתוך הזרועות שלו.
היא מביטה בו ומחייכת, הוא מביט בה בעינייו הכחולות וצוחק.
צחוק אינסופי, של אושר, שמכווץ את הלב ומרעיד את הידיים. של
שניהם.