פרק שני - הוידוי

עבר לו חודש, והחיים, נמשכים, החורף מזמן לא ביקר, כבר שכחתי
מה זה להיות מאושרת. בר ממשיך להגיד לי כמה הוא אוהב... בזמן
האחרון אני מרגישה שהוא מסתיר ממני משהו, כשאני שואלת הוא
מתחמק...
"הלו? אניה? מה נשמע? זה בר, את לא עונה לי, אז אני משאיר לך
הודעה, אני אוהב אותך כל כך! ואני רוצה להיפגש איתך, יש משהו
שאני צריך להראות לך... תתקשרי אלי כשאת שומעת את זה"
מרימה את הטלפון, הוא מעולם לא היה כבד כל כך. מחייגת, וקול
עצוב עונה לי "הלו?"
"זאת אני" אני עונה, ואז כמו זריקת אדרנלין,  קולו הופך שמח,
"אניה! חיפשתי אותך כל היום, איפה היית?"
"מה זה משנה? כאילו זה משנה"
"סתאם מעניין אותי לדעת איפה היית, אני רוצה להראות לך משהו,
רוצה לבוא אלי?"
"טוב, אין בעיה, אני כבר באה" וניתקתי
לא עברה חצי שעה, וכבר הייתי אצלו בחדר, על המיטה מתנשקים.
"טוב, מספיק עם השטויות, רצית משהו?" שואלת.
"כן, זוכרת שאת כל הזמן אומרת שאני לא מספיק רגיש, שאני לא
באמת אוהב אותך? אז אתמול ישבתי בבית, והחלטתי לכתוב לך -
שיר!" הוא מתלהב.
"באמת? אתה רוצה להראות לי חמוד שלי? מעניין אותי לקרוא את
זה.."
"זאת הייתה הכוונה" עדיין מתלהב
הוא מתחיל להקריא לי בקול ילדותי:
"אניה שלי, אהובתי.
רק אותך אהבתי,
מתי תביני את ליבי?
מתי תוכלי לאהוב אותי בחזרה?
כל כך אוהב אותך,
כל סגירת שיחה שלנו,
נגמרת בזה שנשבר לי הלב.
אוהב אותך כל כך, אעשה הכל,
רק תני לי קצת ממך"
הוא מסיים עם חיוך מאוזן לאוזן, כאילו הרגע, הוא סיים להקריא
לי איזה שיר גאוני...
"טוב... נחמד" אני אומרת בקרירות.
והוא, מתחיל לנשק בהתלהבות.
"אז עכשיו אנחנו חברים?" הוא שואל עם תקווה גדולה.
"לא יודעת, אני לא בטוחה שאני מרגישה משהו..." לא רוצה לשקר.
"תן לי עוד זמן" ראיתי את עיניו מתות,
"טוב..." הוא אומר מאוכזב.
"לא רק על זה רציתי לדבר איתך..." הוא אומר.
"את זוכרת, את יובל, החבר הזה שלי"
"כן, נו..."
"אבל את חייבת להבטיח, שאת לא מספרת לאף אחד, ושאת מבינה שאני
עדיין אוהב אותך... ושאני מרגיש ממש חרא בגלל זה!"
"אתה מכיר אותי, זה לא שיש לי חברים או משהו, חוץ מזה גם ככה
אני עדיין לא קונה את זה שאתה באמת אוהב אותי".
"טוב, אז זוכרת, שהיינו בים, לפני חודש בערך ויובל בא לישון
אצלי?"
"כן, נו..." אני מזרזת.
"דיברנו בלילה, כזה את יודעת, שיחת בנים, דיברנו כמה שעות, ואז
הגענו לדבר על זה, את יודעת, נו, נטיות מיניות וכזה, והוא
התוודה, שהוא שכב עם איזה מישהו פעם, אבל אמר, שזה לא אומר
שהוא לא אוהב בנות, פשוט, הוא דו מיני."
"ומה זה קשור אליך? זה לא כאילו שזה ממש צריך לשנות לך, אתה לא
הפסקת את הקשר איתו בגלל זה נכון?" שואלת בתמימות.
"לא מה פתאום, פשוט זה לא רק זה, הוא אמר לי, שבזמן האחרון,
הוא כזה, טיפה נמשך אלי, קלטתי את היד שלו, על הרגל שלי, וזה
מאוד הפתיע אותי, כי זה לא כל כך הפריע לי... וכמו שאת מכירה
אותי, אני אוהב להתנסות בדברים חדשים..." הוא אומר בבושה
גדולה, "האמת שלא קרה כלום אותו לילה, אבל, שבוע שעבר, עוד פעם
נפגשנו אחרי שלא דיברתי איתו איזה שבועיים או שלושה... וקרה מה
שקרה..." יכולתי להרגיש את הדמעות, חונקות את גרוני, ואני
התחלתי להאמין לו, איזו טיפשה אני... "מה בדיוק קרה?" אני
שואלת מתוך עצב רב, אבל עם הבעת פנים מתעניינת.
"את באמת רוצה לדעת? זה מאוד קשה לי כל הקטע הזה עכשיו, לא ממש
שכבנו..." הוא אומר כשהוא מסתכל על הריצפה.
"אז מה? ירדת לו?" שואלת בטון מאיים.
"לא, הפוך..." הוא עונה בקצרה
"אה הבנתי... אז אתה דו עכשיו? אתה בכלל עדיין רוצה אותי? אתה
בכלל נמשך אליי?"
"ברור!" הוא מסתכל עלי מבויש "זאת סתאם הייתה היסחפות לא היה
בזה כלום! ואני לא נמשך לבנים בכלל! אני לא דו! אני סטרייט
לגמרי... רק רציתי להתנסות..." הוא מגן על עצמו.
"בסדר, ואיך הייתה החוויה? רוצה לשתף?"
"לא יודע, לא כל כך נהניתי, והייתי חצי שיכור, אני לא ממש זוכר
איך הגענו לזה בכלל..."
"הבנתי... אז, עכשיו מה קורה איתו?"
"כלום, דיברנו בטלפון שלשום, ואמרנו שנשכח שזה קרה בכלל,
ושניקח כמה ימים חופש אחד מהשני"
"אני חייבת להודות, שכל העניין הזה מאוד הדליק אותי" אני
מדביקה לו נשיקה ענקית, שנמשכה דקות ארוכות, ורק לרגע התנתקנו,
רק כדי לראות את החולצה שלי, על הריצפה. נשכבנו על המיטה כמה
שעות, והוא מנשק את כל גופי, ועם הזמן, לחולצה הצטרפו גם זוג
מכנסיים. הוא נישק אותי, הרגשתי כאילו הזמן עצר כאילו וכל שניה
נראתה כנצח. וכשהוא מנשק הוא צוחק, כמו ילד קטן, עם סוכרייה.
אבל כמו ילד קטן, הוא עדיין מפחד להגיע למקומות האסורים, מפחד
לאבד את תמימותו, למרות שאותה הוא נתן, ממזמן.
"אני לא מסוגל" הוא קם ויוצא מהחדר בסערה. ואני, מאוכזבת, שמה
רגל אחת על הריצפה, מסתכלת במראה, יפה? מכוערת? רזה? שמנה? לא
יודעת, מה אכפת לי? מתלבשת ועוזבת.