עמדתי שעונה על עץ, והבטתי סביב. הכל רגיל, שנתי, מתוכנן. אין
הפתעות כשבאים לבקר את סבא אהרון.
מסביב לחלקת הקבר עמדו שבעה אנשים: אבא, מחזיק חוברת מזמורים
קטנה וצהובה, אמא, משוחחת חרישית עם הדודה שעמדה מתוחה בדום
ורק מידי פעם שלחה יד לסדר את המטפחת המאולתרת, ועוד - שני
האחים, רציניים ומשועממים, הזקנה - ואני עצמי.
מזג האוויר היה נעים. ראשית ספטמבר וגריפת עננים קלים של אחרי
הצהרים. רוח קרירה הניפה עשבים קטנים וירוקים בצידי השבילים
וקשרה קשרים דקים וסבוכים בשערי. החצאית הקצרה הסתבכה בין רגלי
בהתאהבות נואשת, והחולצה הדקה התנפחה לרגעים, נשימה אחר
נשימה.
הזקנה עמדה בגבה אל הרוח, נשענת ביד אחת עבה על מצבת השיש
הלבנה-אפרפרה, ובידה השניה מחזיקה את לחיה האפרסקית. מידי פעם
טלטלה את ראשה מצד לצד, באנחה פנימית שאינה נשמעת, אך נראית
היטב. לפחות אני ראיתי אותה. האחרים אולי לא שמו לב למחוות הכה
שגורות. שנה אחרי שנה, אני עוקבת, ומודדת, ורושמת במוחי.
בשנה הראשונה היתה הזקנה כולה בכי וזעקות שבר. צעקה שוב ושוב
מבין הדמעות המזויפות לאהרון שלה, שיצא ויקום ולא ולא ולא אל
תניחו אותו שם למטה! צא אהרון צא!
כך.
בשנה השניה, כך אני זוכרת היטב, עוד בכתה בהתחלה, אבל לאחר מכן
רק ניגבה את עיניה הריקות, החלולות ונאנחה אנחות מצוקה וכאב
במרווחים קבועים של שתי דקות וחמש עשרה שניות. שמו של סבא
אהרון לא נשמע מפיה במשך כל הטקס.
בשנה השלישית, השנה שעברה, כבר התקשתה מאד להביע צער צעקני
ומקושקש, והסתפקה רק באנחות. השנה, היום, אחרי הצהרים
הסוף-קיצי הזה - הראש לבדו מנסה להעיד על סערת נפש גדולה, על
געגוע. אם תטלטל אותו מספיק אולי יחשבו שהיא רועדת, עומדת
להתעלף, שבורה כולה, אכולת צער, בודדה, מסכנה -
שקרנית.
הטקס הסתיים אחרי עשרים ואחת דקות בדיוק. פנינו כולנו לשביל
האספלט הדהוי, מרשים לעצמנו לדבר ולצחוק קצת, שומרים על שקט
יחסי עד שנצא מבית הקברות ונשוב לעולם המוכר והפועם. נשימות
מהוסות ומידי פעם טפיפות רגלים שמנסות להדביק את קצב הצעידה על
השביל. אבא ואמא, הדודה והזקנה, שני האחים - גבוהים וסמוכים
מידי זה לזה - ואני. מיישרת את הבגדים וקוראת לאיטי את השמות
על המצבות. קופרמן, ליבוביץ', סעדון, אורן, ארנון. בשנת פ"ה
לחייו, בשנת ס"א, בשנת כ"ד, לחייו, לחייו - ובעיקר למותו.
עשרים וחמש, או שלושים ושתיים, או חמש שנים בלבד מאז הפעימה
הראשונה ועד לאותו רגע שנותקה המחשבה, התודעה, הלב, הוורידים,
העורקים - הנשמה. כמה שנים עד מותם, אני חושבת, עד מותם ולא
חייהם. מה שמשנה זה הרגע האחרון. צבירת המעשים והמחשבות,
האהבות, השנאות, המריבות והפיוסים הליליים. זו לא ההתחלה. לא
האפס הראשוני. אם חושבים על זה, בנשימה ראשונה יש פחות חיים
מאשר באחרונה.
יצאתי מהשער השני, מסרבת לשטוף את ידי. במילא אני מעורבת בקו
התפר הנושם בכבדות הזה. אין טעם להפוך את היציאה מבית הקברות
למשהו חריג.
שטיפת הידיים הזכירה לי את שרה. הצלחתי לא לחשוב עליה במשך כל
השעה האחרונה כמעט. אם היא מצאה את השלט של הטלביזיה במקום בו
השארתי אותו. קיוויתי שלא נלחצה והפסידה את החדשות, שלא התקשרה
בחרדה גוברת לשכנה וביקשה עזרה.
אני גרה אצל שרה כמעט עשרה חודשים, מטפלת. מנקה. מבשלת. דנה
בחדשות. מבינה מצוין בזקנים.
בין הפריטים שנמצאים ברשימת האובססיות של שרה ניתן למצוא:
עוגות גבינה פריקות ומתפוררות, וילונות צהובים, טלפונים בהולים
וידיים נקיות.
כל הדברים הקטנים שנחשבים לשטותיים וחמודים כשאתה צעיר הופכים
למפלצתיים ומבהילים כשאתה מתקרב לגיל שבעים בערך. האובססיות
הקטנות הופכות לטירוף של ממש כשאתה חי לבד, או כמעט לבד, רק עם
עוזרת בשכר שלא יודעת לאפות כמו שצריך לדעת.
אני חושבת על שרה ותוהה מהם הדברים אצלי שיהפכו נוראיים בעוד
ארבעה עשורים לערך. אולי התשוקה לאכול מלוח, אולי סידור המיטה,
אולי הגבות. כשמסתכלים על הזקנה של סבא אהרון, פוסעת לאט
בחניית בית הקברות, מיד אפשר לראות את האובססיה הקטנה והפרטית
שלה מבצבצת מבעד לעיניים ירקרקות - קורבן נצחי, סובל, עקוד על
מזבח המסכנות. כל כך שונה משרה שלי. שרה הקטנה, הצמוקה, עם
העור העדין והפריך, הצנועה. לא מסגירה סבל. רק בלילות לבנים
עכורים במיוחד תתגנב לחדרי ותבקש בקול קטן ודק, אם אני מוכנה,
ורק אם לא אכפת לי, והיא מצטערת שהיא מפריעה - רק קצת לדבר.
לפרוק עומס קטן שהצטבר על הלב בשעות שלא הייתי. ומה שלום אבא,
והאחים, וזו של אהרון. ובאמת כשלא הייתי - כמה רעש עשה השכן
מלמטה, והכלב הצווחני שלו שמזמן ביקשו לשים בהסגר אבל לא
הסכימו, והילדה התקשרה ואמרה שאולי-אולי תבוא ביום שישי,
ובחדשות הראו עוד חייל שנפצע ו-
השינה כבר ממנה והלאה. שרה'לה שלי. שרה החרדתית, המתוקה,
הקומלת.
כל כך שונה מכולנו.
התגעגעתי אליה, ומצאתי את עצמי עומדת לפני דלת המכונית, מחכה
שאבא יבוא עם המפתחות. מחכה שאמא תסיים לדבר עם הדודה. מחכה
שכולם יפרעו את חובות האזכרה האחרונים ויניחו את נפשו של סבא
עד לשנה הבאה.
התחיל להחשיך. הקרירות התחלפה מידי פעם בזרמי אוויר חם של
אוגוסט המתפוגג ברקע עדיין. ספטמבר זה עוד לא סתיו, לא, אולי
רק התחלה. התחלה של משהו מבשר טיפות. רמזים דקים מפוזרים
ברחובות, בעננים. עוד לא סתיו. רק צפצוף ציפור ורדרדה. נפנוף
של עלה. רק ייחול לשינוי באוויר הגועש מבפנים.
הזקנה התעקשה לתת לכולנו נשיקה לפני שנכנסה לפז'ו של הדודה
והמשיכה למלמל "לאט לאט" כשהתיישבה על הריפוד הכחול. הסתכלתי
עליה נעלמת בחשיכה הסגלגלה, מתכהה יותר ויותר עד שנעלמה בצומת
הראשונה, ונזכרתי בפעם הראשונה שראיתי אותה. היא היתה צעירה
יותר, כמובן, כמה שנשים זקנות יכולות להיות צעירות יותר. הרי
שום דבר לא השתנה באמת. שום נתיב חיים לא שונה מאז. כולנו
פוסעים באותה הדרך. בינתיים רק נוספו לה עוד כמה כאבי ראש,
חריקות לב, דליות ברגליים. על כל אלה שמענו במדויק. כמעט ברגע
ההתרחשות.
אז, סבא אהרון פתח את הדלת, בערב ראש השנה השני, ובתנופה אדירה
הכניס את האישה הגוצה והאפרפרה הזו והנה, כך: זו אניטה. אניטה
שלי.
כמעט בלי התחשבות. בלי לתת רגע לעכל את המראה של שניהם ולנשום.
ולחשוב על הסבתא הראשונית, החמימה והניחוחית שלי.
פתאום אניטה.
פשוט כך.
אבא לחץ על השלט השחור הקטן והמכונית הנהנה לאות פתיחה. אמא
רצתה לדעת אם אני באה הביתה לאכול משהו, אבל אני רציתי רק
לחזור ולראות מה עם שרה שלי. תחילתה של עונת מעבר מקשה עליה
תמיד. שלהי הקיץ מפיחים בה געגועים אחרים, רחוקים, וחרדות
קטנות שאי אפשר לשלוט בהן. לא היא, ולא אני מצליחות להפיג את
הפחד שבעיניה.
יש לה ילדה אחת, בת ארבעים בערך, נשואה עם שני ילדים - וכמעט
לעולם לא מגיעה לביקור. את התשלומים הדו-חודשיים שלי שרה
משלמת, והמכון הסיעודי משתתף במימון. את ילדתה המבוגרת אנו
מאכילות בעוגת גבינה של שרה ובתה ורדי בר. כשהיא שובעת ומסיימת
לתרץ את תירוציה וצרותיה, היא פונה לחבק את שרה שלי ולומר
שתבוא שוב בקרוב, כשיצא, כשיזדמן, כשהעומס בעבודה לא יהיה עיקש
כל כך, כשהנכדים יוכלו גם, והבעל גם,
כשהשמיים יוורידו והשמש תעמוד דומם. בתדירות שאירועים כאלו
מתרחשים. בערך.
הזקנה של אהרון דווקא זוכה לביקורים מרובים. משפחתה המקורית
נאמנה לה ודואגת עד כלות האפשרויות. אלו אנחנו שמזניחים את
המסכנה, את האיל המפרפר בין שיחים, את הקורבן המיתולוגי. אנחות
וטלטולי ראש מסווים תדיר את הקור הפנימי, הצינה האפורה. אבל
אני רואה הכל. את אותו ראש מטלטל וצווח לעברי שאני באה רק כדי
לקבל כסף מאהרון. אניטה שלו, חמדתו, היתה מעקמת את ידי ותולשת
את שיערי אם רק חשבה שהיא יכולה לגבור עלי. אני עדיין רואה
הכל, גם היום, את אותם נימי דם קטנים שמכסים את לחייה בזעם,
בחרון, בחמדת בצע.
את השילומים שסבא קיבל מגרמניה היא גם לקחה.
לא רק אני ראיתי דברים.
אבל אף אחד לא היה יכול לעשות כלום.
גם לא כשהתאכזרה אליו. ולא כשדיברה אליו במילים איומות ונגעה
נגיעות לוהטות בעורו. גם לא כשהתחרטה בקול על כל רגע מחייה
שהיא מעבירה איתו, ועל כל יום שמתבזבז על טיפול בזקן שהפך
חולני בן לילה.
פעם אבא איים עליה שיזמין לה משטרה. לזקנה הקטנה הזו של סבא.
לאניטה שלו שהפכה למפלצת. ואולי היתה תמיד ולא ידע.
גם השוטרים לא היו יכולים לעשות כלום.
זה מצחיק אפילו לחשוב על זה.
אבל עכשיו בראש רק שרה. צריך לחזור לשרה. להתנחם בעיניים חמות
ומלטפות, באהבה שממוקדת כולה במטפלת. בציר המרכזי של יומה, של
לילותיה, של הדקות והשניות הפוסעות לאחור. אולי אצליח להאט
עבורה את הקצב, את הכמישה האיטית גם כך, המתגנבת. הלוואי
מתוקתי, הלוואי ויכולתי.
את הדלת פתחתי כעשרים דקות לאחר סיום מהדורת החדשות הראשונה של
הערב. הבית היה מחשיך גם הוא, מלמול הטלביזיה הבלתי פוסק מילא
את החלל המיושן, החום. תווי פניה הנעימים והעדינים של קשישתי
היו מרוכזים בתוכנית הטריוויה, אבל הנמנום המתקרב כבר נתן את
אותותיו, בנשימה חרישית, בחלוק נפתח לרגעים, בשערה מכסיפה על
המצח. לרגע, מחשבה, רק נצנוץ ולא יותר, לרגע-
סבתא.
שרה'לה שלי, מתמקדת לרגע בדמות הנכנסת, מחייכת, מתעוררת מתוך
החלום הקטן שהתחילה לשקוע בו, לוקחת את ידי, שואלת, מתעניינת,
ומה שלום אבא, והאחים, והזקנה של אהרון, ואני - מה איתי, איך
הרגשתי בשנה הרביעית כבר, ואולי כבר קר בחוץ, צריך להתחיל
להתלבש לחורף. שמתי את ידה בחזרה על משענת הספה המפוספסת,
והרגעתי את שטף השאלות בעדינות. לרוב עוד חם בחוץ שרה, וכולם
בסדר, באמת, ומה היה בחדשות, תגידי, מישהו התקשר ו-
כבר שקעה לה שוב בשינה. תיורים אחרונים בחלום עד שתקום ותבקש
לדבר שוב. להפעיל את החיים, את הפה, המחשבה.
ואני איתה, שוקעת לצידה על הספה, נוטלת את השלט ומעבירה
למהדורת החדשות בערוץ אחר. המהדורה השניה להערב. אחר כך אספר
לה מה היה ומה סיפרו כאן שהשמיטו שם. זה חשוב, לא לפספס. לא
לפסוח על סעיפים, לא לדלג. כי מה שחשוב זה מה עשית עד הנשימה
האחרונה, לא הראשונה. מה מאזן האנחות והסבל לעומת החיים שהספקת
בע"ג שנותיך, או צ"ב, או חמש בלבד.
מה שחשוב זה מדד הטוב מול מדד הרוע. כל נגיעת חמלה קטנה בחיים,
ולו הרגעית ביותר, מול ימים מקושרים בחרדה וכעס. הרגע האחרון,
הוא שיעיד מה היו חייך. הוא שיעיד יותר מכל ולא התום של
ההתחלה, של הפתיחה, של הנשימה הראשונה.
ואני איתה, מנהלת חיי זוג קשישים שלווים, אוהבים, מטפלים.
מניחה לשרה'לה שלי לישון. מניחה לקשישה ולאהבתה השופעת להתקפל
יחד מול הטלביזיה. סיפוריה יחכו. וגם האוכל. כרגע, איתה בלבד,
אני מניחה לעצמי לחשוב על סבא אהרון, על עץ הגויאבות שצמח בחצר
והשיר את פירותיו המרקיבים, על הקוצים הצהבהבים שלא היה כוח
לאוספם, על מטאטא הקש שעמד תמיד ללא שימוש על השביל, על השער
שנסגר עם גומיית ברזל, על גופיות לבנות של פועלים, על המרפסת
המקושטת בעציצים, על משחק סטנגה בחצר, על נשימות ראשוניות
מהוסות במחבוא, על צב בעשב, על הסבתא ההתחלתית, המקורית שלי,
ועלי - מתנדנדת על הצמיג המאלתר נדנדה, מטפסת על עץ אחר ומקלפת
את עורו בשמחה ילדותית, על חמציצים, על ילדות ותור זהב מעומעם,
על ריצה בדשא צהבהב, על רוח חמה-
על קיץ.
על חלקת קיץ אחרונה שנותרה לי.
|