זהו. עזבת אותי.
שנה שלמה אני חיה עם העובדה הזו, ומסרבת להשלים אתה. דווקא כי
זה לא היה פתאומי, כי זה היה הכי אלגנטי שיש. כי הפרידות היפות
הן הכי כואבות והכי מכעיסות.
השארת אותי לבד, ואני עדיין ממשיכה לאהוב אותך.
לא מחזירה לי טלפונים, לא מתקשרת, לא מתעניינת, אבל מתנהגת
כאילו הכל כרגיל. שנה!!! שנה שלמה שאני מסתובבת במסדרונות בצפר
ולא יודעת מה לעשות עם עצמי. והצחוק שלך, מבדיחות של אחרים, כל
כך כואב, כל כך ישיר וחד, כל כך צובט בלב.
שנה שלמה שאת מאושרת ואני מטפסת על קירות. אני כל כך כועסת ולא
יודעת לאן להפנות את הכעס. השנה שהייתה אמורה להיות הכי שמחה
שלי, התחרבנה לי כי את העדפת ללכת לחברים המגניבים שלך.
ואת כל כך שונה וכל כך דומה, את לא אותה הרותם. אותו חיוך,
אותם הגומות, אותו הצחוק, אותה השמחת חיים, אבל לא מהדברים
הנכונים. לא ממני.
אז עכשיו, אני בלעדייך, בקרב על החיים.
כל הזמן פצצות ומספרים ממוחשבים, מנסה לברוח ולהתגונן, לא
מצליחה להגיב בחזרה. ואת אפילו לא מתעניינת.
בשעה מאוחרת, חשוך וקר, אני בודדה, מנסה להתמודד מול הזמן. שלא
יחלוף, שלא יעבור בלעדייך.
יושבת לי, מול המחשב, משחקת שולה המוקשים, ולא מצליחה להפסיק
לבכות.