חדר. בתוך החדר מיטה ושידה, חלון עץ ישן, וילונו מוסט. בחוץ
קולות חורבן - בנייני העבר קורסים תחת תותחים, הורים זועקים
מכאב, צעירים זועקים את שמחת המהפכה.
המשורר הזקן מאזין לקולות הזועקים, מנסה להוביל את גופו
השברירי לכיוון החלון, אוזן אחת מושכת איתה את העצמות הארוזות
עדיין בתוך שק העור. לדיו נמצאת אישתו, אישתו הנוכחית. רביעית
או אולי חמישית, עבר יותר מדי זמן בשביל לזכור. המשורר הזקן
נאנח וכל גופו חורק. "הנה, הנה בא העתיד הנכון, רקום על חולצות
הצעירים", אמר.
היא יושבת בפינה, מביטה בו, מלטפת את פניו ברוך. היא יודעת מה
טיב המהפכה, אילו עוולות יקרו כשהוא כבר לא יראה. אם היה יכול,
היה מרים את יד ימין וכותב עוד שיר אהבה עז לאישה המערסלת,
כשהתותחים נותנים לו מקצב. הוא כבר רואה בדמיונו את העט רץ על
הדף, כותב בלשון מתגלגלת את חימת המשורר.
אבל ידיו קצרות וחלשות, בקושי מצליחות להחזיק את השמיכה על
גופו. הוא מתחיל לרעוד בשקט, הרעד מתגבר לאט, מטלטל את דברי
המהפכה שיוצאים מפיו, ההברות עפות באוויר...
היא מנסה להרגיע, לרכך את הרעד הנורא, לטפטף לו רוך לתוך
הוריד.
הוא מסתכל בעיניים בורקות על הבניין הסמוך קורס, שומע צעקה
עמומה של שמחת ניצחון. פעם היה מסתכל כך על גופי, על עיניי,
פעם הקשיב באותה התפעלות לקולי, לקצב נשימותיי, כדי להעביר
אותן לדף.
עוד מעט יוכל להשקיף על כל ההרס מלמעלה, מנופף לשלום בעודו
מתרחק ממני.
הוא שולח יד רועדת לכיוון שדה, כמו תינוק סומא בגישושו אחר
חלב.
היא מלטפת את ידו המושטת, היא רואה שעיניו לא נמצאות יותר
בחדר.
קצב רעידותיו מופסק באחת, שק העצמות עדיין אוחז בה. היא כבר
נרדמה, נרדמה כך עד אור המחר. כשתפקח את עיניה, כבר תדע.
בחוץ עדיין תותחים, גם מחר.