התעוררתי בבוקר למחרת עם "האנג אובר" רציני. אבל המסיבה הייתה
שווה אותו. כל הצוהריים חשבתי כמה נהניתי באותו ערב. אמא שלי
קצת נבהלה לראות אותי כשהתעוררתי, אבל הסברתי לה בפשטות, שלא
ישנתי כל כך טוב. לא התחשק לי לשמוע ממנה הרצאות על כמה שמסוכן
לשתות ולקחת סמים ובלה בלה בלה... שוב ההרצאות של האמא המצויה,
שכבר שמעתי יותר מדי פעמים בחיי.
באותו יום קבעתי להיפגש עם דורי. דורי ואני כבר חברים יותר
משלושה חודשים. קבענו ללכת לאיזה בית קפה בעיר. הוא לא היה
אתמול במסיבה. חבל, הוא היה יכול ליהנות. דורי הוא די בקטע של
מסיבות מהסוג הזה.
הגעתי לבית הקפה שבו קבענו להיפגש.  דורי עוד לא היה שם. הוא
נוהג לאחר, פשוט התיישבתי ונחתי קצת. הראש עוד כאב.
פתאום הבחנתי שהמלצרית ניגשת אלי. שכחתי שאני יושבת בבית קפה,
ולא במזללות בקניון, אני חייבת להזמין משהו. אמרתי לה שאני
מחכה למישהו, המלצרית הזעיפה פנים והלכה. ראיתי אותה מדברת עם
המנהל על משהו.
"איזו קרצייה" מלמלתי לעצמי.. מה היא חושבת לעצמה? עושה סיפור
מזה שאני סך הכל יושבת פה ומחכה לחבר שלי. חשבתי שהמנהל יתעלם
ממנה, אבל הוא ניגש לשולחן שלי, והמלצרית הזאת נגררה אחריו כמו
זנב.
"את מוכנה לבוא אתנו בבקשה?" שאל.
נבהלתי. מה הסיפור הגדול? אז אני יושבת בבית קפה, המקסימום
שציפיתי שיעשה זה לבקש ממני לצאת.
"מה קרה?" שאלתי אותו.
"פשוט תבואי אתנו והכל יהיה בסדר" אמר ברוגז.
התעצבנתי עליו. מה יש לו? ממש לא היה לי כוח לשמוע אותו מדבר,
מספיק כאב לי הראש בלעדיו.
"אתה יודע מה?" שאלתי אותו. "אני פשוט אלך לי מפה בשקט, ואתם
תמשיכו לנהל את בית הקפה העלוב שלכם, בסדר?"
הוא הכניס שתי אצבעות לפה שלו ושרק.
לפתע הגיחו שני אנשים במדים משום מקום, כל אחד מהם לקח אותי
ביד אחרת, והם הרימו אותי עד שהגענו למן חדר קטן, שהיה מאחורי
הדלפק. התחלתי לצעוק לעזרה, אבל המקרה הזה בכלל לא ריגש את שאר
הסועדים, הם פשוט המשיכו לאכול כאילו כלום לא קרה.
האנשים במדים זרקו אותי על רצפה של חדר קטן ואפור ללא רהיטים
וללא חלונות. רק מאוורר תקרה הסתובב מעלי ועשה לי סחרחורת
נוראית.
"מה קרה לכם?" שאלתי בקול שבור מעט.
מנהל בית הקפה הסתובב במעגלים סביבי, כאילו שלא הספיקו לי
המעגלים שהמאוורר הזה עשה לי בראש באותו רגע.
"מה אתה רוצה ממני?!" שאלתי בקול קצת יותר חזק.
המנהל תקע בי מבט קר.
"גברת תלמי" לחש.
איך הוא ידע את שמי? תהיתי בלבי.
"הנך מודעת להשלכות של מעשייך אמש?" שאל בקול חדגוני מעצבן.
המלצרית עמדה מאחוריו והנהנה כמו תרנגולת אוטיסטית.
"מישהו מוכן להסביר לי מה לעזאזל קורה כאן?!" צעקתי.
המנהל סימן משהו לאחד האנשים במדים, ובלי שהבנתי מה קורה,
בעיטה פגע בבטני בעוצמה. התפתלתי מכאב על רצפת הבטון הקרה.
"ל...למה?" מלמלתי.
בום!
עוד בעיטה. בלי שום אזהרה מוקדמת, הפעם ברגלי. שפשפתי את הרגל
והבנתי שמוטב שאשתוק.
"כפי שאמרתי" המשיך המנהל.
"גבר תלמי, אתמול בערב גייסנו אותך למשימה מאוד חשובה, ואינני
מאמין שביצעת אותה כראוי."
רציתי לשאול אותו על מה, לכל הרוחות, הוא מדבר, אבל פחדתי
מהאיש במדים.
"הפקדנו בידך עשרים מליון דולר," המשיך. "ציפינו, שהכסף הזה
יגיע לידיים הנכונות." שוב המבט הקר תקוע בעיניים שלי כמו שני
גבישי קרח. "אבל האם הוא הגיע?" שאל.
אגרוף באף.
"אההה!" צעקתי.
"ה א ם  ה ו א  ה ג י ע?!" שאל המנהל בעצבים.
המכות לא עזרו, עדיין לא ידעתי על מה הוא דיבר.
האיש השני במדים קרב אלי ובידו הייתה זריקה.
מצמצתי.
פתחתי את עיניי והזריקה הייתה כבר בידי, עמוק עמוק בידי.

התעוררתי על הכיסא, עליו ישבתי כשהגעתי לבית הקפה, עם מגע ידיו
של דורי.
"מה קרה? נרדמת?" דורי שאל אותי.
כאבים עזים תקפו את כל גופי.
"מ..מה?" שאלתי אותו בקושי.
"מצאתי אותך פה ישנה." הוא אמר.
הבטתי לכיוון הדלפק. שם עמדו המנהל, המלצרית והאנשים במדים.
כולם הביטו בי באותו מבט מחודד.
"דורי'לה" אמרתי לו. "אולי נלך? לא בא לי על קפה עכשיו."
דורי נראה מבולבל.
הלכנו משם במהירות, כשאני חשה כיצד ארבע זוגות עיניים נעוצות
בגבי.
הלכתי לישון.

למחרת בבוקר התעוררתי בתחנת אוטובוס שנמצאת די רחוק מביתי,
תוהה איך הגעתי לשם. התייחסתי למלצרית, המנהל והאנשים במדים
כחלק מהנוף של תחנת האוטובוס.
"בוקר טוב" קרקרה המלצרית עם הבעה חמוצה על פניה.
"שוב אתם?" שאלתי בחוסר סבלנות.
נעמדתי מהר כדי שאוכל לברוח, במקרה שהאנשים במדים יתקרבו אלי.
להפתעתי הם אפילו לא היו במצב של "היכון" להרביץ לי. המנהל
אפילו חייך אלי. רק המלצרית הזאת נשארה עם הפרצוף המכוער שלה.

"יפה יפה" אמר המנהל בקול רך. באותו רגע אבדתי את הבן אדם
לגמרי. יום אחד הוא שולח אנשים להרביץ לי, יום אחר הוא מדבר
אלי ברכות.
"אני מבין שאותם עשרים מליון דולר הגיעו לידיים הנכונות הלילה.
מגיע לך כל הכבוד." הוא מחא לי כפיים לבדו.
"לא כל הכבוד." אמרה המלצרית במרירות.
חייכתי אליה חיוך מזלזל ללא ידיעה מדוע.  
המנהל הגיש לי מזוודה שחורה וביקש ממני למסור אותה לכתובת
מסוימת.
"אל תתני למזוודה להגיע שוב לידיים הלא נכונות, אחרת..." המנהל
סימן את גרונו עם אצבע בליווי של "סססששש".
בלעתי את רוקי.
כאילו רוח הכתה בי, מיד ידעתי מה עלי לעשות. לקחתי את המזוודה,
נכנסתי למכונית השחורה שחיכתה לי ליד תחנת האוטובוס, ונהג הסיע
אותי משם לכתובת המבוקשת. אפילו ידעתי את שם האדם אשר גר באותה
וילה מפוארת שאליה הגעתי. מסרתי לו את המזוודה, קיבלתי כמה
ארגזים, והעברתי אותם למקום המסתור של המנהל. אפילו ידעתי היכן
היה מקום המסתור. עשיתי כל זאת כאילו הייתי מן רובוט שתוכנת
לעשות את הדברים הללו.

כמה ימים לאחר מכן התעוררתי במחסן הארגזים. המשימה הייתה למיין
את הארגזים לפי המייבא של כל ארגז. המנהל היה סוחר סמים. ואני
מצאתי את עצמי עובדת אצלו. אצל סוחר הסמים הזה.
מעולם לא תיארתי לי שאגיע למצב כזה. אבל עלי להודות שהשכר
משתלם.
הלוואי שהייתי יכולה לספר לדורי, אבל המנהל לא מרשה לספר לאיש.
המנהל לא בוטח באף אחד. רק במלצרית המטומטמת שלו, שעם הזמן
התברר, שהייתה המאהבת שלו. אבל אישתו גילתה, שהוא מנהל רומן,
אז הוא רצח את אישתו וזרק את המלצרית, מכיוון שלא ריגשה אותו
יותר (יותר?). מאחר שהמפגרת ידעה על העסק, הוא היה חייב לשתף
אותה.
מעולם לא הבנתי מדוע שיתף אותי בעסק. לא התעניינתי. פשוט עשיתי
את המוטל עלי וקיבלתי את כספי.

יום אחד התעוררתי לשמע דפוקות בדלת. היה זה דורי,שדפק על דלת
בייתי. הסתרתי מיד את המשלוח האחרון במקום המסתור שלי, ופתחתי
לו את הדלת. דורי נראה כועס מעט.
כשדורי עזב את הבית הייתי רווקה שוב. הוא אמר שאני מתנהגת מוזר
בזמן האחרון, ושנמאס לו מהפדיחות שאני גורמת לו, כשאני מתחילה
להשתולל ברחובות, צועקת דברים חסרי שחר.
לא הבנתי מה דורי רצה ממני. הוא טען שפעם יצאנו וצעקתי משהו על
כך שהמשלוח חייב להגיע בזמן. ואז התחלתי להשתולל ולהרביץ
לאנשים.
זה נראה לי מופרך. איך הוא מסוגל להמציא עלי דברים כאלו? חשבתי
שאדם כמוהו יכול להתאמץ קצת יותר כדי למצוא תירוץ טוב להיפטר
ממני.
חבל היה לי על דורי.
אבל לא הרביתי לחשוב עליו. משלוח חיכה לי במקום המסתור.

שבוע לאחר מכן התעוררתי במיטתו של המנהל. מסתבר שאני הייתי
הריגוש החדש שלו.
התמתחתי מעט, ואז ראיתי את אמא שלי עומדת ליד המיטה. היא עמדה
זקוף, שלבה ידיים והתבוננה בי במבט כעוס.
לא הבנתי מה אמא שלי עושה בחדר של המנהל, אבל לא השקעתי בזה
יותר מדי מחשבה.
המנהל ליטף את שערי. הבטתי בפניו. הוא נראה לי צעיר יותר
פתאום. חייכתי אליו.
פתאום הפנים של המנהל הפכו לפניה של אמי.
צעקתי.
המנהל חזר.
"מה קרה, מתוקה?" שאל אותי בבהלה.
"כלום" אמרתי. "הזיתי לרגע."
המנהל חיבק אותי. פתאום ראיתי את המלצרית המכוערת מאחוריו.
ושוב אמא שלי. שתיהן מביטות בי בזעם. עיניהן היו אדומות, והן
התקרבו אלי לאט לאט. התנתקתי מחיבוקו של המנהל. גם למנהל היו
עיניים אדומות פתאום. ואז ראיתי גם את דורי, ואת האנשים במדים,
לכולם עיניים אדומות מפחידות, וכולם מתקרבים אלי לאט. ידיהם
שלוחות קדימה. נצמדתי לקיר בפחד. הבטתי בכולם והרגשתי חוסר
אונים. אבל עם זאת הייתי חייבת לעשות משהו, להציל את עצמי.
אמי הייתה הראשונה שהגיעה אלי. התחלתי להרביץ לה, לבעוט בה
ולתת לה אגרופים. זה לא היה כל כך קשה. אחריה באו האנשים
במדים. פתאום הבנתי שגם הם היו חסרי אונים, הם אפילו לא התנגדו
לכך שהרבצתי להם. הרגשתי חזקה.

התעוררתי במיטה קשה. הראש שלי כאב. ניסיתי לשפשף אותו, אבל אז
שמתי לב שאני לא מסוגלת להרים את הידיים, הן היו קשורות למיטה.
גם הרגליים היו קשורות.
ניסיתי לזוז בכוח, אבל לא הצלחתי לקום. צעקתי בכל הכוח.
אנשים לבושים לבן היו מסביבי, הביטו בי ורשמו רשימות.
אחת מהם התקרבה אלי. איימתי עליה בנשיכה, כדי שתתקרב עוד. היא
התרחקה בבהלה.
שאר האנשים כתבו משהו.
אחד מהם התקרב אלי. בידו הייתה זריקה. לא הרגשתי כלום יותר.
פתאום הבזקים של המנהל הופיעו מולי. הוא נראה לי צעיר יותר.
עיניים אדומות. ארגזים. מזוודות. מכונית שחורה. נהג. דורי.
אמא. מלצרית. בריונים במדים. אני...

"היי, מותק, את בסדר?" דורי העיר אותי.
"נרדמת לרגע."
"איפה אני?!" צעקתי.
"אנחנו בבית הקפה, מצאתי אותך ישנה כאן על הכיסא."
מסביבי עמדו זעופי פנים ומשולבי ידיים מנהל בית הקפה, המלצרית
המכוערת והבריונים במדים.
אמרתי להם שלום וחזרתי לישון.