אדון לביא פתח את העיתון המלוכלך ומלא הכתמים. "הזוג העשיר
במדינה איבד את כל הונו" נכתב בכותרות. בו ברגע נזכר. כן, גם
לו זה קרה. בגרסא שונה, אך אותו סיפור מזעזע. ישב הוא שעות
ונשען על קיר ברחוב, נזכר בכל פרט ופרט.

היה זה עוד בוקר מהבקרים הרגועים של משפחת לביא. משפחה זו הינה
משפחה מקובלת ביותר, יוקרתית וחשובה, ממש שיא השלמות. מה רק,
שזה היה בוקר מוזר מהמוזרים שבבקרים שיש לכל משפחה מוזרה
ביותר. אדון לביא קם כדי לשתות מן הקפה, קרבו לפיו, אך חזר בו;
מיד הטיח את הספל בשולחן העץ המגולף, וטיפות של קפה לוהט נתזו
מן הספל.

"מה קרה?" שאלה גברת לביא בעוד מבט מבולבל נסוך על פניה
הצהבהבות. היא מעולם לא חוותה תופעה של כעס מצידו של אדון
לביא; הוא היה איש עסקים מצליח, רגוע, שבכיסו תמיד היה ניתן
למצוא מכשיר סלולרי חדיש-חדש עם ארנק עור המכיל פנקס צ'קים, עט
יקר משובץ יהלומים, ואיכשהו, ממש תמיד, היה לו גם חמישה שטרות
נקיים ללא רבב של מאה שקלים חדשים. "אני לא מוכן לסבול את זה
יותר" אמר אדון לביא. הוא אמר זאת בקול רך, מתוק, עד שניתן היה
לטעות בו ולומר שזוהי בריטני ספירס בשיא הצלחתה, תחת עיסוי עור
מושלם בחוף הים. "אני קורע את התחת שלי כל יום, מזרים אל כיסי
אלפי שקלים ביום, ואילו אגורה שחוקה אינה יוצאת מכיס זה. ואת?
את שוכבת לך על הספה בנוחיות, קוראת עיתון, מאזינה לרדיו, צופה
בטלוויזיה ומתקשרת - כשאת רעבה - אל "דומינוס פיצה" ומזמינה לך
פיצה עם פיטריות, עם זיתים, ועם כל דבר אחר- ותוך כדי כך, את
גם נהנת להוציא את כל מה שאני מזרים לכיסי, בלי שום בעיות. רק
תגידי לי איך!"  
צעק מר לביא. גברת לביא מעולם לא שמעה צעקה שכזו, מעולם לא
הטיחו בה עלבונות שכאלה. היא ממש הייתה בהלם. "מה קרה לך
הבוקר? מעולם לא רתחת כל-כך. אני לא מבינה אותך, ממש לא!"
השיבה גברת לביא באש. "תביני," מילמל אדון לביא, "לא מתקבל על
הדעת שאת רובצת בבית שאני קניתי מכספי, מזמינה אוכל מכספי,
נהנת מחיי המלוכה שהענקתי לך-ואני, מבית עני באתי, ראי כמה
מועיל ועשיר הינני! את מבית עשיר באת, עם כל התואר והחיים
הטובים, ואילו משפחתך לא ראתה בעין יפה את נישואיי בתם עם 'גבר
חסר תועלת שכספו מספיק לקניית גרב אחת'. הו, כמה שאני זוכר את
זה. וראי! איך העולם התהפך מאז. את חסרת התועלת. אני העשיר,
המועיל, גבר חלומותיה של כל אשה. אילו רק משפחתך הייתה בארץ,
ורואה מה קורה לבתם! רואה מה טעתה ביחסה אליה!" צעק אדון לביא.
"אינני מוכן עוד להיות בעלך. את לא מועילה לי בכלום, את פשוט
מבזבזת את כספי, את לא עושה דבר, את ממש כלב שמאכילים. לכי
ותחפשי מישהו אחר, שיפול שדוד לרגליך רק בגלל יופייך החיצוני.
לכי, הרסי למישהו אחר את החיים!" רתח אדון לביא.

גברת לביא יצאה מהבית, הכניסה את ששת מזוודותיה בעלות כל
הדברים יקרי-הערך שקנה לה בעלה לשעבר. הו, אילו גירושים
ממושכים וקשים אלו היו עבורה. והנה היא, מגורשת מביתו, נוסעת
במונית ועמה 1000 שקלים חדשים שאותם השאיר לה בעלה לשעבר-מתוך
רחמים. הנה נוסעת היא במכונית עמו, גברת יפה, אך חסרת תועלת
לגמרי. מביטה היא לאחור, בחלון המונית, ורואה את בעלה לשעבר
ואשתו החדשה מחובקים. "המועילה" מילמלה היא בלבה. אשה זו נראתה
לא טוב כמוה, אך-כנראה-מועילה יותר. הגיעה היא אל חדר בית
המלון ששכרה, ומיד עשתה את הדבר האחרון שעלה בדעתה-פתחה את
החלון בחדרה ששכן בקומה הגבוהה ביותר במלון, כתבה מכתב לבעלה
לשעבר, וקפצה מהחלון. יודעים אתם מה קרה אז. גילו את גופתה,
ובעלה הצטער כל כך. לא היה צריך להגזים. היה מדבר אליה יפה
יותר, חשב.

לאחר מכן, התגרשה ממנו אשתו החדשה בטענה שהוא לא אחראי
וקשה-מזג. כך נותר הוא בלי אשה. לאחר חודש מספר, נאלץ לשלם את
מחיר חדר המלון של גרושתו, עקב זה שהוא גירש אותה-הוא נושא
באחריות למעשה. שילם הוא הון עתק, והועמד לדין במשפט. איבד הוא
את כל רכושו. וכך מצא את עצמו אדון לביא, משוטט ברחוב, וקורא
את העיתון הישן והמלוכלך. והכל בגלל הכסף.