7 במאי 2002
שיגעון
מאת: איטה ישראלי

בסוף מאי נטרפה דעתה של חווה. בצהרי חמסין של טרם קיץ העירו את
מאיר בעלה פעמוני אזעקה נעלמים, שצלצלו באותו חלק של המוח
שלעולם לא ישן. כשפקח את עיניו והביט לימינו ראה שהסדין שבו
התכסו מופשל וחווה איננה. באיטיות של אדם החושש ממה שיראו
עיניו החל לשוטט בבית, לחפש אותה.
קולן של טיפות כבדות, שהיכו בשמשת דלת המרפסת הסב את תשומת לבו
לשם. חווה עמדה על המרפסת עירומה, בידה מזוודה וראשה נישא אל
הטיפות הגדולות של הגשם הקצר, שירד לא-בעונתו. מאיר מיהר אליה,
כרך סביבה את הווילון הלבן הגדול שתלה מעל דלת המרפסת ומשך
אותה פנימה.
הוא התקשה להוציא את המזוודה מאצבעותיה שהתהדקו סביב הידית
בכוח עז. לאן את הולכת, חווה'לה? להביא את הילד, ענתה בקול שלא
היה שלה. מאיר העביר אצבע עייפה על עיניו ואת אותה אצבע העביר
גם על לחיה ואמר לה: אין לנו ילד, חווה'לה. חווה התחילה למלמל.
המילים שבהן השתמשה היו מילים שכמותן לא שמע מאיר מפיה מעולם.

בבית החולים גהה, אחרי שמילא את הטפסים וענה על השאלות, אחזה
אחות בחלוק כחלחל בזרועה של חווה, שנדמתה עתה לבובת סמרטוטים,
והובילה אותה משם. חווה'לה התרחקה בצעדים כבדים ועיניים כהות,
ללא מלות פרידה. עליה להישאר להסתכלות, אמר לו הרופא התורן.
במכונית, בדרך הביתה, הגביר את עוצמת הרדיו עד שיאה. במחלף גהה
וכביש פתח-תקווה כבר זרמו דמעות על פניו, לאחר שהמחשבות פרצו
את מחסום הרעש המאורגן. הוא מחה את הדמעות באמרת חולצת הטריקו
ומשך באפו מעשה ילד קטן. עד שהגיע לכביש איילון כבר התחילו
השמיים לעטות צבעים של ערב, דמעותיו יבשו והרדיו צווח חדשות של
שבע.
בבית ניגש מאיר לחדר-האמבטיה, התפשט, ושעה ארוכה הניח לזרם
המים הפושרים להכות בגופו, כשהוא נשען על קיר אריחי החרסינה
הצונן. רק אחרי שכרך מגבת סביב מותניו העז להישיר מבט אל המראה
הגדולה שמעל הכיור. מתי החל עולמו להתפורר?
בחדר-השינה ניגש לשידת המגירות של אשתו, שניצבה מימין למיטה,
ופתח את המגירה הראשונה. בקופסת קרטון מוזהבת, שבתוכה נח פעם
צמיד זהב שנתן לה, היו השירים, רשומים בכתב ידה הפרוע של חווה
על פיסת נייר בגודל שווה, חמישה סנטימטרים אורכם וחמישה רוחבם,
גודלן מותאם בכוונה גדולה לגודלה של הקופסה הקטנה.
מאיר התיישב בכבדות על המיטה והחל לקרוא. אחרי השיר השלישי,
פיסת הנייר הקטנה עדיין בידו, ניגש למקרר ופתח אריזת יוגורט.
הוא לגם את נוזל הקר, הלבן, הסמיך, והמשיך לקרוא את השירים
שכתבה אשתו לילדם שלא נולד. עד שסיים לקרוא את כל השירים היו
שלש אריזות של יוגורט וכפית שקערוריתה לבנה ודביקה, מונחים על
השידה. הוא שקע אחורנית על המיטה, ראשו על הכר של חווה, וביטא
את שמה בקול כבוחן את מיתרי קולו.

חווה ומאיר הכירו באחד מאותם מועדוני פנויים-פנויות שבמסגרתם
חיפשו רווקי תל-אביב מוצא מסבך של חיים שרצו לשנות טעמם. בגיל
שלושים כבר חוותה חווה פרשיות אהבים אחדות. לעתים היתה זו אהבה
מכלה, שהותירה אותה חסרת-נשימה, ולעתים היתה מתחילה מערכת
יחסים עם גבר רק כדי להימלט מימים של שיממון. אך בפעמים שבהן
היתה מתאהבת היו חייה עוטים את צבעי אהבתה ומתמקדים באהוב - רק
בו. ההליכה למשרד הביטוח שבו עבדה, היתה לה מעמסה מיותרת,
ולצלצול הטלפון מהאהוב היתה ממתינה כצמא המחפש מים במדבר. היתה
מפנה את הכורסה בסלון אל מול דלת הכניסה לדירה, כדי לראות מתי
עולה האור בחדר-המדרגות, כורה אוזן לצעדים העולים, מזדקפת
במקומה כאשר דימתה  לשמוע צעדים נעצרים ליד דלתה. לאחר שעזב
האחרון באהוביה "השורפים", כך כינתה אותם, גילתה שהיא בהריון
וצער הפרידה נמהל באושר וזה נקטע בכאב חד והסתיים בהפלה.
הבכי הראשון, ארך שלוש שעות; השני, שהתארך עוד יותר, הותירה
בעומקים שלא ידעה. דיכאון שלאחר הפלה אמרו. הילד שלה, בכתה עתה
בכל פעם ששבה מהמשרד. הילד שלה, זלגו דמעות מעיניה בכל פעם
שנתקלה באם הדוחפת עגלת תינוק; הילד שלה, יבבה בכל פעם שנתקלו
עיניה בתצלומי תינוקות שפרסמו בגדים, צעצועים, מאכלים.
והדיכאון - עמוק וגדול כאוקיינוס.
כשהפסיקה להתרחץ וסירבה לצאת מהמיטה הביאו אותה הוריה
לפסיכיאטר, ורק בעזרת תרופות ושיחות הצליחה לצאת מהעננים שעטפו
אותה. אט אט החלה לחיות מחדש.
את מאיר הכירה כחצי שנה לאחר מכן. חביב, מתחשב ומנומס, התירה
לו לרקוד איתה, ללוותה הביתה. נתנה לו את מספר הטלפון שלה,
וכעבור כשלושה חודשים כששאל אותה אם תתחתן איתו הסכימה. אולי
בגלל שמאיר ידע את כל הסיפור שלה ולא ברח, אמרה אחר-כך להוריה
שידעו שהיא אינה מאוהבת בו ושאלו למה את מתחתנת איתו?

שלוש שנים היו חווה ומאיר נשואים. שתיים עברו עד שנוכחו שאינם
מצליחים להביא ילד לעולם. למאיר לא בער. הוא עדיין לא הודה,
אפילו לא בפני עצמו, שכדאי לחכות עוד. המשיך לקוות שיכבוש את
לבה. חווה'לה, הרבתה לסדר ארונות, לקפל בגדים, לכבס שוב ושוב,
לבהות בטלוויזיה, ידיה קורעות לגזרים כל דבר שנקלע לקרבתה.
מאיר נכנע. שתעשה בדיקות - הוא ישתף פעולה, הבטיח.
הלך איתה אל הגינקולוג, לאולטרה סאונד ולמומחים. וכאשר שלחה
אליו את זרועותיה בבקרים שבהם הראה מד-החום את הטמפרטורה
הרצויה נענה ליד המלטפת.
השבועות עברו, הטיפולים התחלפו, חווהל'ה רזתה. עיניה הכחולות
קיבלו מימדים של אוקיינוס ועצמות לחייה בלטו מתחת לעור פניה
המתוח. בלילות היתה מתכרבלת בפינה שלה במיטה ובתוכה בערה
התשוקה הגדולה. היא החלה לבלות שעות ארוכות בגן הציבורי, או על
ספסלי השדרות. ישבה ולבשה בעיניה אחר תינוקות ששחקו בארגזי
החול, שטיפסו על מתקני השעשועים, ששכבו בעגלות או ישבו בחיק
אימותיהם. מדי פעם היו עיניה מגלות את 'התינוק שלה' עיניה היו
מאמצות את תפקיד אצבעותיה, והיא היתה שואבת את הדמות הקטנה
לתוכה, נוגעת מבלי לגעת; ממששת את בהונותיו הקטנטנים, את שוקי
רגליו שאור השמש צבע אותם בחום-ורדרד, את כחול מכנסיו, את ירוק
חולצתו, את אצבעות ידיו שהתעקלו סביב כעך נגוס למחצה, רטוב
מרוק. היתה מסירה את הפירורים מזוויות פיו ומלטפת את רוך
תלתליו, חשה את רפרוף ריסיו הארוכים על לחייה, את חום שפתיו
המשורבבות, את רוך זרועותיו השמנמנות הנכרכות סביב צווארה. וכל
אותה שעה היו אצבעותיה של חווה מפוררות, קורעות, ממחטת נייר,
או עיתון, וערימה קטנה של פירורי נייר היתה נערמת לידה עד
שהרוח היתה מסחררת אותם באוויר כפתותי שלג, מפזרת אותן על פני
הגן. אימהות היו ממהרות לחבק את ילדיהן והיו שמיהרו משם
בדחיפות; וחווה היתה קמה מהספסל וחוזרת הביתה בצעדים כבדים,
מתיישבת בכורסה הגדולה בחדר-האורחים ומחבקת את כר הקטיפה החול
שקישט את הספה, ממוללת את קצותיו.

בבית התארכו השתיקות. חווה'לה סרגה סוודרים זעירים, או חבקה
בייאוש את כרית הקטיפה הכחולה. מאיר הפך דפים בספרים שלא הצליח
להתרכז בתוכנם והטלוויזיה דיברה אל אף אחד, והציגה תמונות
שלאיש מהם לא היה חפץ בהן.
כשנה לאחר שהחלה חווה בטיפולים נגד עקרות, עברו פזיה ויגאל
גורי להתגורר בבניין. הזוג הטרי התיידד עם חווה ומאיר. פזיה
וחווה הרבו לרכל, לדבר על בישול, רהיטים, סרטים וכמובן -
התשוקה לתינוקות.
מאיר שמצא שפה משותפת עם יגאל, בעיקר בענייני כדורסל, ונוכח
ביחסים שהתפתחו בין חווה'לה ופזיה, החל לקוות כי חווה תמצא
שלווה, תתעודד.
חווה אומנם מצאה רגיעה חלקית, אך המשיכה לייחל לתינוק, למדוד
חום, לסרוג גרביים זעירים.  השלווה התנפצה כחודש וחצי לאחר
שנכנסו בני-הזוג הגורי לחייהם הרתה פזיה.
למשך זמן לא ניתן עוד לנתק את חווה מפזיה. מרגע שחזרה מהמשרד
היתה מצלצלת אצל שכנתה, שוהה בחברתה שעות ארוכות עד שהיה מאיר
בא לקרוא לה. כל שעותיה הוקדשו לפזיה כאילו יש בשהייה בחברת
האישה המעוברת להפרות גם אותה.
שבועיים לאחר שנודע כי פזיה בהריון, שעה שהתקלחה נוכחה לפתע
חווה במין מלאות בשדיים. תחושה מוזרה חלפה בה כאשר העבירה
אצבעות חמות על השדים, וידיה ששוטטו אל הבטן גילו שזו נתעגלה
מעט. היא החליטה לא לספר למאיר דבר בינתיים, ולא סיפרה לו דבר
גם כאשר החלה נתקפת בחילות. כשבועיים לאחר הגילוי, בעלותה
במדרגות לדירתם באחד הערבים, הסתלסל ריחו של מרק עוף טרי
בנחיריה ובחילה עזה טלטלה אותה. בקושי רב הגיעה לקומה השלישית,
פשפשה ארוכות בתיק השחור הגדול ולא הצליחה למצוא את המפתח,
ומאיר ששמע רחש ליד הדלת פתח אותה בדיוק כשחווה'לה נכנעה לקבס
- אשד של מים חמוצים ובואשים פרץ מפיה. מאיר המבוהל ליווה אותה
לחדר-האמבטיה והביט לא-מבין בעיניה הזוהרות ובחיוך על פניה. עד
ששטפה את פניה הספיג מאיר את מי השלולית הרעים במטלית לחה.
אחר-כך, כשישבו בסלון אמרה לו חווה: אני חושבת שאני בהריון. את
הבעת האושר בפניה לא יכול היה להשוות אפילו למבעה במסיבת
כלולותיה. שעה ארוכה חיבק אותה, נשק לעיניה, ללחייה, לפיה.
אושר גדול אפף את השניים עתה, ובמיוחד את חווה. באהבה רבה
קיבלה את הבחילות שתקפו אותה דווקא בערבים, את העייפות שלוותה
את ימיה ואת הריצות לשירותים. היא קנתה חולצה רחבה שהסתירה כרס
שלא היתה עדיין ואמצה הליכה ברווזית. רק לרופא לא הלכה וכשהיה
מאיר שואל אצל ד"ר קליין כבר היית? היתה מסתתרת מאחורי תירוצים
שונים. את חייבת ללכת אליו, חווה'לה, אמר מאיר. לבסוף התקשרה
חווה אל הרופא שאמר,  ערכת הריון טובה ויפה, אבל אני עובד לפי
הספר, אז בואי לכאן מחר ונעשה בדיקת דם.
שעה שחיכתה לתורה במרפאה, האדימו פניה של חווה, ידה הימנית,
שהיתה שקועה בכיס החצאית, התהדקה סביב ממחטת נייר ורודה,
והמיסה אותה לגוש דביק. כשקראה האחות בשמה קמה וצעדה לעבר
המעבדה, מותירה מאחוריה ערימה גדולה של פיסות נייר - כתב-העת
הצבעוני שקרעו אצבעותיה לגזרים.
כל הבוקר המתין מאיר במשרד לטלפון ממנה, ומשלא שמע ממנה ניסה
להתקשר הביתה, אך לשווא. לבסוף טלפן למרפאה של ד"ר קליין ושוחח
קצרות עם הרופא. כשהניח את השפופרת על כנה רעדה ידו. הוא מיהר
הביתה.

עד שהגיעה הביתה כבר לא זכרה חווה מה אמר הרופא. מאיר מצא אותה
ישובה על הספה. מתחת לחולצה בלטה הכרית הקטיפה הכחולה, שכבר
מזמן איבדה את צורתה ונדמתה עתה לכדור כחול מהוהה, מנומר
בכתמים בהירים גדולים במקומות שבהם השתפשפה הקטיפה עד כלות.
וכל אותה עת היו אצבעותיה ממוללות את שולי החולצה. מאיר נעלם
במטבח, ואחרי רגע חזר ובידו כוס מים וגלולת הרגעה. קחי את
הכדור, חווה'לה, התחנן בפנים חיוורים.
חווה בלעה את הכדור בצייתנות והניחה לו להוביל אותה לחד-השינה,
להפשיט אותה ולהשכיב אותה במיטה. מאיר נשכב לידה, עטף את שניהם
בסדין וחיבק אותה עד שנרדמה. לבסוף נרדם גם הוא. צלצול פעמוני
אזעקה נעלמים, באותו חלק של המוח שלעולם לא ישן, העיר אותו.
כשפקח את עיניו והביט לימינו ראה שהסדין שבו התכסו מופשל וחווה
איננה. באיטיות של אדם החושש ממה שיראו עיניו החל לשוטט בבית,
לחפש אותה.