יותר מכל היא אהבה לשיר. לא היה אושר גדול מאותו שצף התחושות
שמילא אותה ברגע שיצא הקול מעמקי בטנה, אל תוך מפלי הפרפרים
הגועשים בצבעים מהאגדות, אל מסדרונות משופעים ותלולים מלאים
פרחי מחשבה ורעיונות בתוליים שרק החלו להינץ, דרך גלי התרגשות
ובהלה מתוקים שטבעו בתוך ים הכמיהה שבער בתוכה וביקש מפלט.
וביום ההוא, כשעמדה מולם- אלפי אנשים שלא הכירה ולא ראתה
מעולם, ים הכמיהה שבתוך תוכה געש וצעק ,מבקש רחמים, מתחנן
בפניהם שיתנו לה חסד, ושאף אחד מהם לא יביט בעיני חברו עם מבט
מלגלג, או ייצא באמצע ההופעה כי לא יוכל לשאת את הזוועה.
מבטה היה שליו ותמים, בסתירה גמורה למה שהתחולל בתוכה. היא
עמדה עמידת דום, ידיה פשוקות לצדי גופה,מציצה מבעד חור קטנטן
של בד אדום שהפריד בינה לבין הגורל,והיא מתנשמת בכבדות, מקווה
בכל מאודה שאיש לא ישמע.  
איש גדול עם חליפה טפח על כתפה. היא לא הרגישה. האיש מלמל משהו
לא מובן, וטפח שנית, בחוזקה הפעם. עכשיו היא לא יכלה שלא
להרגיש.
"הכל בסדר?"
"כן, כן. הכל עשר"
"אפשר להציע לך כוס מים?"
היא חשבה ארוכות על כל ההשלכות שיהיו לשתיית כוס המים, ולמרות
שידעה כי זה עשוי להרגיע אותה, כאילו ביקשה לדקור את עצמה עוד
פעם אחת אחרונה-לפני האימה, סירבה באדיבות.
"בסדר", "אניח לך לנפשך כעת".
האיש עם החליפה התרחק בתנועות כבדות שהזכירו לה מעט תנועות של
ילד המבקש בכוחות אחרונים לנצח במשחק חסר סיכוי. אולי כי גם
היא הרגישה כך.
עברו כבר כמעט ארבע שעות מאז שהגיעה לכאן, במכונית הספורט
החדישה של נמרוד. את הנסיעה ההיא היא לא תשכח בחיים. איך הם
יצאו, אחרי וויכוחים חוזרים ונשנים, אחרי שנסה לשכנע אותה אין
ספור פעמים שתיקח אותו אתה, והיא לא הסכימה לתחנוניו מלאי
הדאגה. וכל הדרך, היא הפנתה את ראשה לחלון והביטה בעצים שרק
החלו לפרוח, ניסתה להדחיק בכל כוחה את המחשבות על מה שצפוי לה,
ולהתרכז בפריחה היפה של העצים. והוא, ליד ההגה, כל הזמן ניסה
להסב את תשומת לבה אליו. רק מבט, רק חיוך קטן, בבקשה, הוא
מתחנן. לא. היא לא תרשה לשום דבר לשבור את המחסום שבנתה,
בקושי, בשבועות האחרונים. כל יום חשבה על עוד פרט קטן, עוד
מכשול, עוד אכזבה שטמונה שם. והיא ידעה שאם רק תפנה את מבטה
אליו, והוא יעשה לה את הדבר הזה שלו, עם העיניים, שכל אחת נמסה
מיד למראו, היא תשבר. ואחרי חצי שעה היא באמת לא יכלה יותר. רק
עוד רבע שעה הייתה לה להפנות את העורף. מה? היה קשה לך
להתאפק?. יופי. מגיע לך להיכשל.
היא הפנתה את מבטה אליו, והוא, כצפוי, נתן לה את החיוך הזה
בעיניים, והיא- כרגיל, נמסה מיד וחייכה אליו בחזרה.
"את יודעת מה אני חושב עכשיו נכון?"
"בטח. אבל שלא תעז להגיד את זה, אני אהרוג אותך. זה יהרוס
הכל".
"טוב, טוב, בסדר. העיקר ששם, בתוך המחשבה המסתורית והיפה שלך
את יודעת. וזה מספיק לי".
ושוב חייך לה. והיא שוב נמסה. וחייכה. לא יכלה להפסיק לחייך.
וכל שניה כזאת של חיוך, היא ידעה, שוברת עוד לבנה מהקיר שבנתה,
הקיר הזה שאטם אותה מהכל, חוץ מהדבר ההוא שאסור לה לחשוב
עליו.
ועכשיו, אחרי ארבע שעות כמעט, היא נזכרת להתחרט. יופי, טוב
שנזכרת באמת. עכשיו יש לך עשר דקות, מקסימום רבע שעה לבנות את
הקיר מחדש. אחרי שלקח לך שבועות! איך תספיקי? אבל את חייבת
להספיק. והיא בנתה קיר. לא מושלם כמו שהיה, אבל קיר. לפחות
לשני השירים הראשונים יהיה לה מחסום, אחר כך תוכל להסתדר. אחרי
שיישבר הקרח, כך חשבה.
האיש עם החליפה חזר. מהר יותר ממה שחשבה. הוא התקרב אליה, ולחש
"בהצלחה ילדונת, תחזיקי חזק, הנה זה מתחיל".
ילדונת. ככה הוא קרא לה. עוד לבנה נפלה מהקיר. עוד שבריר בטחון
אחרון התפוגג. יופי. תודה רבה באמת.
האיש עם החליפה עקף אותה והתהלך לכיוון מרכז הבמה, שם נעצר.
הוילון נפתח לפתע, והיא כל כך נבהלה, למרות שזה היה צפוי.
האיש פתח את פיו, כחכח מעט, ואמר:
"גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים להופעה המדוברת ביותר בשנים
האחרונות. המופע לו כולנו מצפים כבר זמן רב (יותר מדי זמן, צעק
קול מוכר מהקהל. היא לא זיהתה אותו). הבחורה המקסימה שתעמוד
לפניכם בעוד זמן קצר מאוד מתרגשת, היא מצפה לערב הזה כל חייה,
וכעת, בעזרתכם, תוכל לממשו. אז לא אשתהה יותר ממה שכבר
השתהיתי, ואזמין לבמה את כוכבת הערב לפתוח בעתידה. קבלו אותה
במחיאות כפיים סוערות"
השקט ששרר במוחה בדקה הזו שלפני העתיד, היה בלתי נסבל. שם,
מחיאות הכפיים כבר החלו לדעוך. היא ידעה שהגיע הרגע. אין לאן
לברוח, היא חייבת להתמודד.
בצעדים רועדים וחסרי בטחון היא עלתה לבמה, כל גופה התמלא
צמרמורות. רק שאף אחד לא ירגיש, בקשה בלחש, רק שהם לא יראו מה
שבתוכה. היא ידעה שזה היה בלתי אפשרי, מכיוון שבשביל זה בדיוק
הם הגיעו הנה. בשבילה. לשמוע אותה. לראות פנימה לתוכה. לספוג
את כל מהותה והווייתה. ולזה היא לא הייתה מוכנה עוד, כנראה, על
אף הצפייה הרבה לרגע הזה.
היא רצתה בזה, ולא רצתה, אבל כבר לא היו לה הרבה  ברירות. היא
פתחה את פיה, אספה את טיפות האומץ האחרונות שלא נרמסו תחת
הקיר, והחלה לשיר.
היא שרה את שני השירים שהיא הכי אוהבת בהתחלה. אולי טעות
אסטרטגית אבל היא לא התאפקה. הייתה חייבת לשמוע אותם מאשרים.
אחרת לא הייתה יכולה להמשיך כלל. ואולי היה עדיף כך.
הקהל רעם ותסס. הם נהנו מכל שניה, היא הרגישה אותם, היא חשה את
המבטים, את החיוכים מלאי ההפתעה, ואת החופש, החופש שרצתה בו
כל- כך, החופש שייגזל ממנה בוודאי בקרוב.
את השיר השלישי היא פחות אהבה. פתאום התנפץ הקיר בבת אחת עליה.
היא נרמסה תחתיו. קולה רעד, רגליה לא יכלו לשאת את אי השקט
בתוכה ורעדו גם כן. הפרפרים בצבעי האגדות הפכו לאפורים, וים
הכמיהה התאדה. היא ניסתה לאסוף את עצמה. היא ניסתה בכל הכוח.
פתאום החלה לצוץ בתוכה תחילתה של מחשבה שהיא ידעה שאסור לה
בשום אופן להיכנע ולחשוב עליה. היא חייבת להדחיק. זה יגמור
אותה לגמרי. מה קורה לה. היא לא יכולה. מה קרה לחיים שלמים של
אימונים. זה לא עשה את הקרב קל כלל. רק יותר קשה. דמעה קטנה
ובלתי מורגשת צנחה על לחייה. בבקשה שאף אחד לא הבחין, בבקשה,
התחננה אל ישות לא נודעת.
ואז זה קרה. הקול המוכר הזה, ששמעה קודם לכן, שמנעה מעצמה
מלזהות אותו, הוא כמובן קולו של נמרוד. ובאמת, שם הוא היה.
בשורה הראשונה, עם מבט רענן. איך הוא מעז. אחרי שביקשה ממנו
במפורש לא לבוא.
היא לא יכלה לשאת את זה יותר.היא הביטה בו. בלי בושה הביטה ישר
לתוך עיניו. זה יהרוס אותה , אבל היא לא יכולה לעמוד מול הדחף
שפורץ ממעמקיה.
בשפתיו הוא לחש את מה שזכר שאסרה עליו להגיד, "היום את תראי את
העתיד". היא נשברה. הפסיקה לשיר. הוא ידע מה המשפט הזה אומר.
כל השיחות שלהם. כל התמיהות, ואי ההבנות. כל הכאב, והפחד. כל
מה שיראה ממנו במשך כל חייה אמור להתגלות לה היום. אבל אסור
היה לה לחשוב על זה אפילו רגע אחד, אחרת יהיה אסון. אחרת כל
הפחדים שלה יתממשו. העתיד, העתיד לא יהיה. לפחות לא בשבילה.
והוא אמר את זה, למרות האיסור, והיא נשברה, למרות הקיר. כמו
תמיד, היא נכנעת לעצמה. חלשת אופי. מוגת לב. מגיע לך. טיפשה.
היא כרעה על ברכיה והחלה מתייפחת. שם, לפני כל האנשים הזרים
האלה. והם ראו את כל כולה. את היופי, ואת הכיעור, ואת הטיפשות
ואת פחד, ואת התמימות ואת ההבנה, ובעיקר את החולשה. היא הייתה
חלשה. וכל מה שפחדה ממנו הפך למציאות. אלו רק לא היה בא, כמו
שהורתה לו, הכל היה בסדר. אבל את העבר אי אפשר לשנות, והיא, גם
לא תשנה את העתיד. היא כלואה בתוך עצמה, עיוורת לגמרי לחמלתם
של האנשים שמביטים בה כעת בעיניים עצובות, מבקשות לעזור.
אלו רק לא הייתה אוהבת לשיר.