זה מוזר אבל אני בטוח ששמתי את המשקפיים על הספה, זה היה
בצהריים בדיוק חזרתי מאצל גילה, ועל זה בדיוק היא דיברה.
הפכתי את כל הספה אפילו הרמתי את הכריות שבצד, חוץ מהכריות
שלמטה שאותן אני מרים תמיד, אולי אני מפגר או משהו כזה אחרת
קצת קשה להסביר איך כל הזמן אני משנן לעצמי לא לשכוח דברים
כאלה ואחרי חצי שעה כאילו לא היה כלום.
אני חושב לרגע מנסה לשחזר את הצעדים האחרונים, את כל מכלול
הדברים שעשיתי אחרי שהגעתי מגילה, אני מצליח לחשוב בעיקר עליה
עם העיניים והשיער, ופתאום הריח הזה שלה שכאילו יצא מתוך יער
אורנים  .אבל בתוך הסבך הזה הזכרון שלגבי דברים אחרים עובד
יופי עובד עכשיו באיטיות של צב נזכרתי איפה שמתי את הארנק מה
שלא היה קשה במיוחד לאור העובדה שהוא היה כמו ילד טוב מונח לו
על הטלוויזיה.אבל הזכרון הזה המניאק עכשיו מחליט להזכר דווקא
בו, כאילו רק בשביל להרגיז.
מקום שבמוקדם או במאוחר הייתי מגלה גם בלי לשחזר כלום, אבל
משקפיים, נאדא, גורנישט.
אפילו לא זכוכית, בורג, כלום.
יכול להיות שדרכתי עליהם גם את זה כבר עשיתי כמה וכמה פעמים,
תאמינו לי זה מאוד לא נעים לשמוע את הצליל הזה של הקראק,
ולהוריד את המבט למטה בייאוש, לא רק על המשקפיים אלא גם ובעיקר
בגלל הכעס הזה על עצמך שאתה פתאום זוכר, "אה נכון שמתי אותם
פה".
ואז כל אותם חכמולוגים מופיעים לך מול הפרצוף וזורקים את
ההערות המאוד אינטלגנטיות שלהם, יש מהם שגם שמחים לאיד.
עכשיו אני מסתובב בדירה כמו איזה נמר בכלוב עם העיניים לכיוון
הרצפה לפחות נזהר שלא לדרוך עליהם, הטלפון מצלצל ובוחן שוב את
הזיכרון, אני עובר את המבחן וצועד בזהירות לא שוכח להרים את
המבט מהריצפה ומגיע לשפופרת בלי תאונות.
זאת גילה היא אומרת איזה משהו שבגללו אני צריך לשבת.
בדיוק על המשקפיים שמשמיעות את הצליל המוכר.
היא הלכה יחד עם המשקפיים.