מוסא היה עובד כל יום במפעל של הנעליים הוא היה כל כך טוב
בלהפעיל את המכונה שעושה את הסוליות ככה שלאף אחד לא היה מותר
לגעת במכונה הזאת, מוסא היה גאה בזה. אפילו גאה מאוד.
כל בוקר הוא היה תופס מונית שירות מהכפר שלו ומגיע לאיזור
תעשייה בשעה שש וחצי בבוקר.
בשעה שבע פחות רבע הוא היה מחתים את הכרטיס שלו במכונה הגדולה,
תמיד בשעה שבע פחות רבע בדיוק, הוא אף פעם לא איחר או לא הגיע
בזמן, כמו שעון שוויצרי, אפילו פעם אחת שעיכבו אותו באיזה
מחסום חצי שעה הוא פשוט ירד מהמונית אמר לחיילים שיש לו מקרה
חירום וברח לכיוון שכם, החיילים רדפו אחריו קצת עד שנמאס להם
ומוסא הגיע כולו מזיע ודפק את הכרטיס כאילו הוא קורע חבל
במרתון.
מוסא היה בן שלושים והיום אחרי מה שקרה הוא בן שלושים וחודשיים
אבל לא היתה לו אישה או חברה, פשוט הוא כל כך השקיע במכונה של
הסוליות ככה שלא היה לו זמן בשביל דברים כאלה, ככה זה.
ההנהלה של המפעל מאוד העריכה אותו והמנהל פעם אפילו הביא לו
תעודה של עובד מצטיין, זו היתה הפעם היחידה שחילקו תעודה כזאת
במפעל וכולם הסכימו שמוסא היה ראוי ואפילו אירגנו לו איזה
מסיבה קטנה, מחמד שאח שלו עבד בחנות של ממתקים בעיר הביא מגש
כנאפה חם וכולם עשו איזה הפסקה קטנה וישבו לאכול רק מוסא המשיך
להפעיל את המכונה, כי ברגע שאתה מזניח אותה קצת היא תעשה בעיות
ואז הסוליות לא יצאו כמו שצריך או אפילו לא יצאו בכלל, ככה הם
אכלו את הכנאפה לכבוד מוסא כאשר צליליה העקביים של המכונה
ברקע.
למען האמת היתה איזה מישהיא שמוסא רצה אולי אפילו יותר מהמכונה
זאת היתה פאטמה, פאטמה היתה הבת של השכן היא היתה בערך בת
עשרים, למדה בא- נג'אח ועדיין לא היתה נשואה.
הוא תמיד היה עובר ליד הבית שלהם ורואה אותה דרך החלון שוטפת
כלים או מסדרת את הבית או עושה איזה משהו אחר, במקרים כאלו
אסור היה לו להכנס לבית ולדבר איתה כי הוא ידע שאף אחד אחר לא
נמצא שם.
ואם אף אחד לא נמצא אז הוא לא יכול להכנס כי יש שם מישהו ואם
כבר היה מישהו בבית חוץ ממנה והוא יכול היה להכנס אז הוא לא
היה יכול לדבר איתה, כל המצב ההוא די תסכל את מוסא והשפיע עליו
לרעה, ומאחר שלא היתה פאטמה היתה המכונה.
הדבר הנוסף שהשפיע על מוסא היה כל העימותים האלה עם כוחות
צה"ל, לא היה לו יותר מידי חשק להכנס למאבקים האלה ולהתחיל
לזרוק אבנים ולהפצע מכדורי גומי, הוא חשב לעצמו "בשביל מה כל
זה בכלל טוב" סה"כ פעם הוא ניסה קצת זה היה שהוא היה צעיר
וכולם הלכו לזרוק אבנים אחרי בית ספר בכביש הראשי אז גם הוא
הלך והיה עסוק בעיקר בלהסתכל על הרכבים שעברו למטה חוטפים קצת
אבנים והאנשים האלה נורא התעצבנו, ככה שהוא בוהה הגיעו חיילים
ותפסו אותו הם לקחו אותו לבסיס שלהם והכניסו אותו לאיזה חצי
שעה לחדר קטן מאוד עד ששיחררו אותו, היה לו הרבה מזל שהם לא
קראו לאבא שלו או משהו כזה כי אחרת הוא היה חוטף מכות, אחרי
החוויה ההיא מוסא העדיף להפסיק לאלתר עם זריקות האבנים ותיעל
את זמנו לכל מיני דברים אחרים דברים שאי אפשר להפצע שעושים
אותם.
כנראה אילו היו הדברים שגרמו לו להתחיל עם כל הקטע הזה של
הבלוז, וזה יכול להיות בעצם מה שקרה אחר כך. וזה מה שקרה.
אותו יום היה די סגרירי כיאה ליום חורפי בשכם השמיים היו משהו
כמו אפורים וקצת גשם ירד מידי פעם, מוסא אהב מזג אוויר כזה כי
הוא יכל לעשן את הסיגריה שלו בכיף שהאוויר קריר. אחרי שיצא
מהבית בדרכו ליציאה מהכפר הוא הדליק לעצמו סיגריה ועבר על פני
הבית של פאטמה, הוא שמע שם בפנים את כולם מתעוררים וריח שיח
היסמין הענקי שהיה להם בקדימה של הבית רענן אותו לפחות כמו
מקלחת.
סה"כ המצב היה ממש בסדר והיום התנהל ממש כמו שמוסא אהב, עד
שהמשאית הזאת היתה צריכה לבוא.
יוסף היה עובד על משאית קטנה שהיתה מובילה תרנגולות משכם
לרמאללה ואח"כ מחזירה לחם ממאפייה ברמאללה לשכם, יוסף היה עושה
כל יום את הדרך הזאת ובאותו בוקר הוא נסע לשכם בשביל להעמיס את
התרנגולות, בעצם כמו בכל בוקר ההבדל היחיד היה שרק הבוקר יוסף
מיהר והצליח להתהפך בסיבובים של חווארה.
יוסף עצר ליד מוסא
- שלום מה שלומך?
- בסדר מה העיניינים, איך המשפחה?
- ולא חיים מה שלום אמא ואבא?
- טוב תודה לאל
- אתה רוצה להגיע לשכם
- אתה מגיע?
- כן
- טוב תודה.
מוסא עלה על המשאית שלו והתיישב ליד הנהג, יוסף לקח לעצמו
סיגריית ויסאם ונתן אחת גם למוסא.
- תודה
- שמע אני ממהר מאוד היום, יש איזה אלף תרנגולות שאני צריך
להביא עד שמונה בבוקר לרמאללה.
- רעבים שם אה
- יש שם איזה מסעדה שיש להם ביקור חשוב.
- טוב
מוסא חייך לעצמו ותיאר לעצמו איך פתאום נופלים על המסעדה
המסכנה הזאת אלף תרנגולים תוקפניים, כל הארגז של המשאית היה
מלא בחרא של תרנגולות והריח די פגע בריח הטרי שהשאיר הגשם על
האדמה ואז הם התהפכו.
זה היה סיבוב חד ויוסף היה על שבעים לפחות אז המשאית התהפכה
לואדי שהיה בשוליים, מוסא התעורר אחרי איזה חצי שעה שכולו מלא
בחרא ובנוצות של תרנגולות ונראה כמו גירסה ערבית (לא מוצלחת)
לסרט בירדי. היה עליו גם קצת בוץ ואולי איזו שריטה או שתיים,
שהוא פתח את העיניים הוא ראה כמה פרצופים מודאגים חלקם של
חיילים וחלקם של הצלב האדום, מרוב פרצופים מודאגים הוא נעמד על
הרגליים כמו טיל, מתברר שזאת היתה טעות גמורה כי הוא איבד את
ההכרה מיד והתגלגל עוד יותר למטה בואדי חטף מכה בראש מאיזה
קרבורטור מת, והתעורר שוב עם כאב ראש נוראי.
שהוא קם שוב שני בחורים ניסו להעלות אותו על אמבולנס, מוסא
נזכר מיד שהוא מאחר וצעק להם שלא צריך, השניים שנבהלו מהצעקה
הפילו אותו והוא שוב חטף מכה בראש הפעם לא כואבת מידי. אחד מהם
התקרב אליו.
- צריך בכל זאת לבדוק, אולי קרה משהו לראש ואתה לא יודע.
- לא צריך
- אתה בטוח
- כן
השניים עלו על האמבולנס
- תגידו אתם מגיעים לשכם?
- כן
- אפשר לבוא
- בטח תעלה מאחורה, רק תזהר התיקרה נמוכה.
מוסא חטף מכה בראש מהתקרה.
- תעשו טובה תורידו אותי באיזור תעשייה אני צריך להספיק
לעבודה.
יוסף כבר היה באיחור וזה ממש לא מצא חן בעיניו, האמבולנס נסע
יחסית מהר, בשביל מכונית רגילה בתור אמבולנס הוא לא היה משהו,
מאחורה הכל התנדנד כולל יוסף שיצא קצת פחות טוב מהתאונה, פשוט
איזה כלוב רציני ממש נמרח לו על כל הפנים והשאיר אותם די דומים
לטוסט. הוא לא היה בהכרה ואיזה רופא הסתכל עליו במין פרצוף
מודאג. מוסא די כעס על יוסף בגלל שהוא נסע כמו מטורף, מי
לעזאזל לוקח על שבעים את הסיבובים האלה אמר מוסא לעצמו, לרופא
הוא אמר שהוא מאוד מקווה שיוסף ירגיש טוב. הרופא אמר שיוסף
כנראה לא יוכל לאכול יותר גרעינים של אבטיח אבל כנראה שהוא
יהיה בסדר ושאת רוב המכה ספגה הלסת.
הם הורידו אותו ליד המפעל לא לפני ששאלו אותו אם הוא בטוח לא
רוצה ללכת לבית החולים אפילו רק בשביל כמה בדיקות.
מוסא לא הספיק לענות להם וזה בגלל שהוא היה כבר בחצי הדרך
לכיוון המפעל והמכונה. הוא איחר ברבע שעה מה שגרם לו להיראות
מאוד עצבני, ככל הנראה ככה הוא באמת הרגיש. אחרי דקה וחצי
המכונה עבדה, מבחינת כל האנשים במפעל היא עבדה כרגיל והשמיע את
הצליל המטריד שהיא יוצא ממנה כבכל יום רגיל מוסא הקשיב לה והיה
מאוד לא מרוצה.
היה איזה זמזום כועס באחד הצדדים, הוא בדק את הסולייה הראשונה
שיצאה והיא היתה בסדר, על הסולייה השלישית היתה מודבקת מדבקה
של הפאוור רינג'ר,  הסולייה החמישית יצאה בצבע כחול והסולייה
העשירית יצאה ככה שנראה היה למוסא כאילו היא מחייכת אליו ואם
היו לנעלים עיניים אפשר היה אפשר שהיא דופקת בו מבטים. מוסא
כיבה את המכונה והלך לשבת בצד, הוא נח איזה חצי שעה ואחר כך
שתה כוס קפה, היה לו כאב ראש רציני וזאת כנראה היתה הסיבה לכל
התופעות שקרו לסוליות, אבל הוא לא הצליח להחליט איזה ממבחר
המכות שהוא חטף באותו היום בראש היתה הסיבה הישירה לאותן
הזיות, אולי כולן. זה הפסיק להיות חשוב בגלל שכאשר הוא הפעיל
שוב את המכונה היא חזרה לעבוד כרגיל והפסיקה עם השטויות,
בהפסקת הצהרים מוסא אכל משהו קטן כי לא היה לו תאבון ופתאום
הוא ראה את פאטמה שלו צועדת ליד איזה בחור שניהם נראים כמו זוג
יונים על חבל כביסה.
ואז זה התחיל ממש, תייסיר ששיחק קצת עם הרדיו עלה על איזה תחנה
ששידרה נעימות בלוז, היא בדיוק שידרה נעימה לא כל כך מוכרת של
בי.בי קינג, מוסא כמובן שלא הכיר אותה אבל פתאום המילים התחילו
לצאת לו לבד מהפה והם די התאימו למוסיקה:
קוראים לי מוסא
אני הכי מסכן בשכם
כן, קוראים לי מוסא
אני הולך להראות לכם
איך ערבי ששר ת'בלוז
יש לו כבוד בלי בזבוז
אני צועד לי בשללה
קונה קצת פול עם קילו נענע
שרואה אותך יא פאטמה
אני יוצא מהשלווה
הולך לי לקיילולה
יושן שעה וקם עייף
מכל העצב כבר נהייתי לי רעב
אוכל ג'אג'את וקצת טבולה
במסעדה של תייסיר
משלם לו עשר שקל
וחוזר לנשום אוויר
הכיבוש הציוני עושה לי דכאונות רבים
מעצרים אצלי בבית וצרות במחסומים
רואה חייל מחזיק ת'נשק
ואת ג'בריל מצד שני
לא יודע איפה לשים ת'רגל
שלא ידפקו אותי
לא רוצה להיות תנזיני
ולא ג'סוס עשיר כזה
ובגלל זה אף אחת לא רוצה אותי
ומזה אני לאה

תייסיר הסתכל על מוסא כאליו הוא כרגע שר שיר בלוז באמצע שכם,
מוסא לא בדיוק הבין על מה תייסיר היה כל כך מופתע וחייך קצת
לכיוון שלו מין חיוך מתנצל.
- מוסא אולי כדאי שבכל זאת תלך לבדוק מה קרה לך בבית חולים, לא
כדאי להתעסק עם מכות בראש.
- זה בסדר תודה
אחרי שהנעימה הסתיימה לגמרי הקריין אמר שהשיר בוצע לפני איזה
עשרים שנה ע"י בי.בי.קינג
- תראה מזה הישראלים האלה כבר התחילו עם תעמולת בחירות.
מוסא כבר לא הקשיב לו כל כך הוא היה שקוע לגמרי בתוך השיר
שפתאום יצא לו משום מקום. הוא הלך והתיישב ליד הרדיו, נוגנו שם
עוד כמה שירים ולכולם המציא מוסא מילים שלאט סחפו כם את תייסיר
וגם את שאר האנשים בעבודה, בערב מוסא חזר הביתה במונית הוא לא
העז לקחת שום טרמפ.
שהוא הגיע הביתה היה אור בבית של פאטמה ומוסא הרגיש איך הוא
הולך ונהיה יותר ויותר עצוב, בבית הוא כיוון ברדיו את אותה
תחנה ושוב שר מילים שיצאו לו ישר מתוך הבטן, הוא חשב על פאטמה
ועל החיים בכלל.
שבוע אחר כך הוא מצא איזה נגן גיטרה שהיה מסתובב בשכם בלי
עבודה כי הוא ידע לנגן רק שירים מערביים וכתב איתו כל מיני
שירים.
שבועיים אחר כך כבר היתה לו הופעה ברמאללה לפני איזה שלושים
איש.
אחרי חודש היו לו די הרבה מעריצים והוא הוציא כבר תקליט, מוסא
הפך להיות להיט היסטרי בקרב בני הנוער הפלס'.
אחרי חודשיים הוא קיבל מכתב מהמפעל שהולכים לפטר אותו בגלל
שהוא כמעט ולא מגיע לעבודה, מוסא חזר באותו יום למפעל ומאז לא
שר יותר בלוז, אולי רק קצת ביום שפאטמה התחתנה עם החבר הזה שלה
מהאוניברסיטה הוא שר אותו לקול שירים שמחים של חתונה.
ככה זה