זה היה בבוקרו של יום ראשון, מיקה ואני היינו על הכביש. מיקה
כך כולם קראו לו אף שהוא העדיף את שמו המקורי עמיקם, הוא טען
שהכינוי שמצאנו לו זה שם של בת.
חם היום השמש במרכז השמיים ואין שום ענן, אנחנו מחכים לטרמפ
שלא יבוא כנראה ליד ניצנה בדרום.
היית צריך לנסוע איתם הוא אומר למה באת איתי הייתי מסתדר לבד
עכשיו שנינו נאחר. אל תדאג הכל יסתדר אני עונה לו אף שבליבי
אני תוהה כיצד. היה לנו טרמפ מניצנה שם עברנו קורס ריענון
ניווט יחד אך ברגע האחרון הצטרף לטרמפ מוני החבר של הקצינה, הם
מכחישים אך כולנו יודעים שהם יחד. אז אמרה לי גילה, זו הקצינה,
שרק לי יש מקום כי אני סמל אך למיקה אין. טוב אמרתי לה אז אני
עם מיקה, או שנינו או כלום.
ועכשיו שנינו פה על הכביש, למה אין פה תחנה לכל הרוחות.
אוף מה אומר לשימחה כשאחזור בתשע בערב כשבשבע כבר יש תדריך
לפעולה הלילה. אולי הייתי צריך לנסוע איתם. מה פתאום איך הייתי
משאיר אותו לבד ובכל מקרה הם מגיעים עד באר שבע בלבד, הם
צריכים ללמוד משהו הזוג הזה שיש דברים לא פחות חשובים מאהבה.
הנה מכונית ניפנפנו בידינו, אוי זה הם הצמד חמד הזה הם עוד
מעיזים לנופף לנו בחזרה.
איך נגיע לבאר שבע, וגם כשנגיע עד שהאוטובוס יגיע לירושלים כבר
הכל יגמר הם יצאו בלעדינו.
לא הייתי צריך לצאת לקורס סתם חשבתי שיהיה כיף וכעת עם קיטבג
על הכתף וחום של גיהנום אפילו שכבר אחרי ארבע בערב, גם כן
כיף.
טוב הנה עוד רכב מיקה מיואש יורד לאמצע הכביש אך הרכב בתנועה
סיבובית עוקף אותו כמו היה אבן על הכביש, עכשיו מיקה שופך את
כל הקללות שהוא מכיר והוא מכיר ועוד בשלוש שפות, הוא כנראה ראה
אותו והחליט שהנהג מיוצאי מרוקו כך הוסיף את כל הקללות על
המרוקאי המצוי, לא היה לי נעם להזכיר לו שהוא גם כן מרוקאי .
בסוף ימצאו פה זוג שלדים עם אצבע מונפת הוא אומר לי, נו טוב
עדיין הוא איבד את שפיותו אך חוש ההומור נישאר.
פיתאום רכב מיתקרב, סובארו אדומה רק נהג.
לאן הוא שואל ? לבאר שבע אני עונה, עלו הוא אומר.
הכנסנו את הציוד והחלנו בנסיעה, איפה בבאר שבע אתם צריכים?
לאן אתה מגיע?
לירושלים.
מיקה מסתכל עליי לא מאמין.
היי הנה רכב תקוע בצד הדרך מישהו מנופף, חבל שאין מקום פה עם
כל הציוד הנה מתקרבים אני מנופף בחזרה.
אל תדאג הכל יסתדר אומר לי מיקה וגם הוא נופף לגילה ומוני .
סוף!